מסע בין תרבויות

נדיבותם של זרים לאורך הדרך - 3 סיפורים על מפגשים מרתקים ומפתיעים במקומות שונים בעולם. על המפגש עם משפחה באזור מרוחק ופראי של הרי האנדים, זוג רועים טג'יקי בהרי הפמיר וקאובוי אמריקאי במונטנה

0

כתבה זו התפרסמה גם במגזין "טבע הדברים"

הטרמפיסט
"וואו" אמר לי הטרמפיסט, "למה לדעתך הם עזרו לך?"
אספתי אותו על כביש הערבה, בדרך מטיול בהרי אילת.
דיברנו על מסעות בעולם. אמרתי שאני מקנא בו. השיחה נדדה ודיברנו על הטוב והרע של לטייל רחוק מן הבית.
הוא גדל לא רחוק מלונדון וכל חייו חלם לטייל.
"אני לא דתי" הוא אמר, "אבל ישראל תמיד משכה אותי… לא יודע למה".

חלקתי אתו שלושה זיכרונות.

זיכרון ראשון: הרי הפמיר – טג'יקיסטן.

החלק הקשה כבר מאחורי אבל אני עדיין עמוק בתוך ההרים, רעב ועייף, אבל שמח על החוויה המשוגעת שעברתי. מחר אני אמור לסיים  את הטרק ולהיפגש עם רז ויניק אחרי 5 ימים בהם התפצלנו. אך… איזו עוצמה. הכל פה כל כך גדול ואני, אני כל כך קטן. גרגר אנושי בנוף פסגות סלע ענקיות שנשפכות בחדות לתוך עמק מדברי ורחב שמכוסה במרבדי עשב אלפיני צהבהב.

במרכז העמק, נקודה קטנה לובשת צורה בנויה של מכלאת עיזים מסולעת שמעידה על הקרבה היחסית אל הכפר. עוד 10 ק"מ אני מעריך. בצמוד למכלאה, ארובה רדומה מציצה מגג בקתת אבן קטנה. 'אין סיכוי שיש שם מישהו' אני חושב, מקווה לטעות.

להפתעתי הם רואים אותי הולך לכיוונם מבעד לפתח ומסמנים לי לגשת. ללא מילים, הם קוראים אותי פנימה לבקתה הצפופה. אין כמעט כלום בפנים. כמה שמיכות צמר, קצת גחלים מקובצים למדורה נגמרת, סיר, פינג'אן וקצת כלי בישול נוספים.

מיד היא מוסיפה קצת זרדים לגחלים השקטות ומתחילה להרתיח מים. מניחה שמיכה צבעונית מקופלת במרכז הבקתה, פורסת אותה וחושפת חתיכות לחם שנראו מפתות, מזכירות לי עד כמה אני רעב. אחרי כמה דקות היא מגישה לכולנו תה פמירי ממולח עם עיגולים צהובים של חמאה צפה. היא לוקחת מהשמיכה חתיכת לחם קטנה, טובלת אותה בתה המוזר ובתנועה מרמזת אומרת לי לעשות כמוה.

מנסים לספוג את החום דרך הידיים, שלושתנו מחבקים בין האצבעות, כל אחד את כוס התה החמה שלו.
"אטקודה?" הוא שואל אותי בסקרנות את השאלה הראשונה מן הרגע שנפגשנו.
זה תמיד בלבל אותי, לא הבנתי אם הם רוצים לדעת מאיפה צעדתי עד שהגעתי אליהם או מאיפה אני בעולם, אז אני מנסה לענות על שתיהן. בעזרת הרוסית הבסיסית שלי אני מצליח להפוך את הסיטואציה לקצת פחות מוזרה, לפחות בשבילי, כשאנחנו "מנהלים" שיחה על משפחה, כמות השלג בהרים מהם הגעתי ומזג אוויר.

משקה חם ושומני, קצת לחם, מחסה מן הקור – מדהים כמה מעט יכול לעשות כל כך הרבה.

במרכז העמק, נקודה קטנה לובשת צורה בנויה של מכלאת עיזים מסולעת
גיל אפרת | מסע בטג'יקיסטן
אין כמעט כלום בפנים. כמה שמיכות צמר, קצת גחלים מקובצים למדורה נגמרת, סיר, פינג'אן וקצת כלי בישול נוספים.

זיכרון שני: פרו – דרום אמריקה.

לא ציפינו שזה יקרה לנו במקום בו הכביש הקרוב ביותר נמצא במרחק של יום הליכה. אין רחובות, אין מכוניות, אין תחבורה ציבורית. ילדה קטנה בבגדים בלויים עומדת בביטחון על השביל הצר ומסמנת לנו לבוא אתה. מופתעים, נכנענו לסקרנות והחלטנו ללכת אחריה לכיוון הבקתה.

שעה לפני כן חצינו את קו הרכס כשמתחתינו נחשף נוף מדרונות משורשר, שלוחות משתפלות אחת אחרי השנייה לתוך נהר מתפתל ומעליהן, קצה פסגות קירח נוגע לא נוגע בתקרת העננים הסמיכה.
גשם קל התחיל לרדת כשירדנו בצד השני של הרכס. צעדנו על צלע המדרון התלול ולאחר זמן קצר החלו להיחשף תחתינו מספר טרסות (מדרגות חקלאות קטנות) שעל כל אחת מהן ישבה בקתה קטנה עם גג של קש.

הילדה שיחקה ליד פתח חומת האבנים שתחמה את חלקת האדמה הקטנה. היא זיהתה אותנו מתקרבים ונעמדה, בהתה בנו בפנים משתאות, מחשבת את אופן ההתייחסות המתאים למצב.

צועדים אחריה, היא לוקחת אותנו למשפחתה. רק הנשים בבית, אמא ושתי נערות. אנחנו לומדים שהאבא עובד בשדה תפו"א שנמצא במרחק שעתיים הליכה מהבית, והוא יחזור לקראת הערב.

תוך זמן קצר האוהלים שלנו עומדים על חלקת הדשא הקטנה שמחוץ לבית ואנחנו אוכלים איתן צהריים. הסניורה מציעה לנו להישאר ולנוח גם מחר. לאחר התייעצות הבנו שזו הזדמנות מיוחדת לחוות חיים שונים מאלו שאנחנו מכירים. ענינו שנשמח להישאר אבל "כומו פמיליה", כמו משפחה, רוצים לעזור במטלות היומיום.

ובאמת, את שארית היום וכל היום שאחריו אנחנו מבלים בחברת המשפחה, לוקחים חלק בעבודות המשק הקטן, מפרידים שעועית מן התרמיל, טוחנים ועוזרים בקציר. בערב, כל המשפחה יושבת ליד השולחן ואנחנו אוכלים ארוחת ערב עשירה שהמנה העיקרית היא בשר קביה (שרקן) בתוספת אורז ברוטב החלקים הפנימיים של אותה הקביה. כאן לא מבזבזים כלום.

שמחתי להישאר עקב הכנסת האורחים הטבעית כל כך, הקבלה הבוטחת ונטולת הספקות. משהו באוטנטיות ובטוהרה השורשית של המקום המרוחק והלא נגוע הזה השרה עלי רוגע וגרם לי לרצות, גם אם זה רק ליום אחד, לחיות בפשטות כמוהם.

גיל אפרת | מסע בפרו
ילדה פרואנית משחקת

זיכרון שלישי: מונטנה – ארה"ב.

שלושה גברים מזוקנים ומלוכלכים עומדים על השוליים הצרים של הכביש המהיר מספר 12, מנסים לעצור טרמפ לכיוון העיר הלנה, בירת מונטנה.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
על הסידיטי – טרפמים

התרמילים מושענים אחד על השני במקום נראה לעין, שהנהגים יוכלו לראות שאנחנו מטיילים מקצועיים ולא סתם נוודים חסרי בית. לפעמים זה עוזר.

רכב לבן ומפואר מידי בשבילינו מאט קצת, בוחן אותנו, מתלבט עם השאלה האם לקחת אותנו או לא. אני שולח אליו מבט מחייך ומנופף בידי לשלום, מרמז לו שאפשר לסמוך עלינו. ואז הוא ממשיך. כל האטה כזו מעוררת טיפה את התקווה שבאמת יעצרו לנו בסוף.

עוברות כמה דקות והרכב המפואר חוזר בנסיעה לכיוון השני וצופר לנו בניסיון לסמן משהו. "מה הוא עושה?" תהינו. הוא ממשיך, משאיר אותנו מבולבלים ואחרי כמה דקות נוספות חוזר ועוצר לידנו.

"אני נוסע להלנה" הוא אומר בלהיטות מבעד לחלון.

"מצוין, לשם אנחנו מנסים להגיע" אני עונה בתודה.

החלטי, הוא יוצא מהאוטו, כובע בוקרים, חולצה מכופתרת וג'ינס כהה. פותח בשבילנו את תא המטען ועוזר לנו להכניס את התרמילים שלנו.

"תודה שהסתובבת בשבילנו!" אנחנו אומרים עם תחילת הנסיעה.

"מצטער שלא עצרתי קודם" הוא מחזיר, "משהו אמר לי שיש לכם סיפור מעניין אז החלטתי להסתובב".

סיפרנו לו על המסע שלנו. על השלגים, הדובים, הנהרות, הלילות הקרים והמפגש עם אנשים. סיפרנו לו כמה ק"מ כבר צעדנו וכמה עוד נותרו לנו בשביל לסיים את מסע החצייה של ארה"ב.
הוא הוקסם, הודה שמעולם לא פגש טיילים שחוצים את ארה"ב ברגל והתעקש לקנות לנו קפה בסטארבקס המקומי "זה המעט שאני יכול לעשות".

אחר כך ביקש בנחרצות שנצטרף אליו לארוחה בביתו שנמצא במרחק חצי שעה נסיעה מן העיר, "דיברתי עם אשתי, ההמבורגרים כבר על האש".

התנצלנו וענינו שיש לנו הרבה דברים שאנחנו חייבים לעשות "לקנות אוכל, לעשות כביסה, לתקן ציוד קרוע". לכן אנחנו לא יכולים לצאת מן העיר. "רק תבואו!" הוא התעקש, "אדאג לכם להכל!".

לא יכולנו לסרב והוא מצדו, עמד בהבטחותיו. פגשנו את משפחתו הלבבית ואכלנו ארוחה עשירה, פגשנו את שכנתם ששמחה לתפור במקצועיות את חלקי הציוד הקרוע שלנו מבלי לבקש תמורה, הבגדים שלנו כובסו והוצעה לנו מיטה ללילה, מיטה לה נאלצנו לסרב עקב לחץ זמנים שהכריח אותנו לחזור אל השביל.

לאחר ארוחת הערב נפרדנו מן המשפחה ונסענו חזרה אל השביל. באופן לא יאומן הוא עוד הרגיש צורך להודות לנו שהצטרפנו וסיכם, אומר לנו שאם נצטרך משהו בהמשך "אל תהססו להתקשר".

"לא יאומן… פשוט לא יאומן" נשארנו המומים, "הוא מודה לנו??… איזה אנשים!"

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
על הסידיטי

הטרמפיסט

"למה הם עזרו לי?" חזרתי על שאלתו של הטרמפיסט בניסיון למצוא תשובה.
בדיוק פנינו שמאלה לחנייה. ירדנו מן הרכב, הוא הוציא את התרמיל שלו מתא המטען. "אני חושב שלכל אחד יש את הסיבה שלו, אתה יודע" עניתי כשנכנסו אל הבית.

"זה החדר שלך, פה המקלחת, שירותים" הצבעתי על הדלת הכחולה. "תרגיש בבית!".

"תודה" הוא אמר בהערכה מבוישת.

"אתה אוהב חביתה נכון?" עניתי.

אולי גם יעניין אותך