אנשי ההרים של הימלאיה ההודית

ראג' היה נער הודי די פיכח. לפחות נראה לי שהוא פיקח כי הצלחנו להבין אחד את השני די טוב מבלי לדבר באותה שפה. הוא דיבר הינדית או סנסקריט או איזושהי שפה מקומית אחרת אני מניח.

בהתחלה הנחתי שהוא רואה צאן, הרי איזו עוד סיבה יכולה להיות לו בשביל להסתובב כאן? רחוק 10 שעות הליכה מהכפר הקרוב, בגובה 3,600 מטר בהרי ההימלאיה.

הוא הגיע לאגם הקטן שלידו עצרתי לנוח, כשהוא מוביל סוס.

הרמתי את החטיף שאכלתי וזרקתי מבט שואל עם חצי חיוך, "רוצה קצת?". ראג' חייך חזרה, עזב את הסוס ששתה מהאגם ובא להתיישב לידי.

משמעות השם ראג' היא "שליט", "מלך" בהינדית וזה גם סתם שם שהמצאתי לנער, לקוח מרשימת השמות ההודיים הכי נפוצים שמצאתי באינטרנט (בחרתי אחד שקל להגות ולכתוב). אני לא זוכר איך קראו לו וקשה לי להאמין שהוא זוכר את שמי אבל המפגש נחרט בזכרון כי באופן די מפתיע, זאת לא היתה הפעם האחרונה שנפגשנו.

אחרי חמש דקות של היכרות בסיסית (yes, no, Israel, hiking alone) וחלוקה שווה של החטיף שלי, ראג' הודה לי והמשיך לדרכו, הפוך מהכיוון שאליו הלכתי. המשכתי להתקדם ולא חשבתי שאפגוש אותו שוב.

פגישה שנייה

אחרי שעתיים בערך, עננים שחורים התחילו לכסות את השמיים והתחיל לרדת גשם.
הזמנים הם סוף אביב – תחילת הקיץ ולמרות שעונת גשמי המונסון עוד לא התחילה (בד"כ מתחילה ביולי ונמשכת עד ספטמבר), גשם אחר הצהריים הוא לא דבר נדיר באזור הזה של מדינת אוטראקהאנד (הודו), בין הגבול עם נפאל למקורות נהר הגנגס.

אני נהיה דרוך יותר כשמזג האויר משתנה ככה. אתה הולך בתוך ענן, לבד, הניווט נהיה מאתגר יותר כי קשה לראות, אין כל כך שביל וצריך להיזהר לא להחליק למטה. אני נהיה מרוכז יותר, חד יותר, אין מקום לטעויות.

כדי להישאר יבש, עצרתי ללבוש את בגדי הגשם שלי ובזמן שאני מעלה את המכנס, ראג' פתאום מגיח מתוך הענן, מחייך אלי, מהנהן עם הראש ל- "שוב שלום לך". הוא לא מתרגש ממזג האויר, הוא לא לבוש בחליפת סערה. הכפכפים שאיתם הוא צועד גורמים לי לחשוב שאולי קצת הגזמתי עם מוד ההישרדות אליו הכנסתי את עצמי.

הוא אומר כמה מילים שאני לא מבין ומסמן לי לבוא אחריו. ואני, מה אכפת לי… הוא גם ככה הולך לכיוון שאליו תכננתי להתקדם אז אני עוקב אחריו בסקרנות. רבע שעה חולפת. הוא הולך מהר באופן שלא תואם את הכפכפים לרגליו. חשבתי שאני מרגיש בבית בהרים אבל לעומתו, אני תייר. הוא מכיר את ההרים טוב, רואים את זה בהתנהגות שלו, בביטחון, בשקט שלו. הוא צעיר אבל אני סומך עליו ונראה לי שהוא סומך עלי כי חלקתי איתו את החטיף שלי בפגישה הראשונה שלנו.

פתאום הוא מתחיל לרדת צפונה מהרכס עליו צעדנו.
אני נעצר. זה לא הכיוון שאליו תכננתי ללכת.

ראג' ממשיך להתרחק ואחרי כמה שניות מסתובב ורואה שעצרתי. הוא מסמן לי לבוא, ואיכשהו מעביר לי שאני לא צריך לדאוג, 'עוד קצת מגיעים'. מחשבות על המשך הטרק עולות לי לראש, הכל אצלי מתוכנן ולכל סטייה מהלו"ז יש משמעות. אם היום לא אגיע לנקודה שתכננתי מראש ואצעד פחות מהמתוכנן, יכול להיות שלא ישאר לי מספיק אוכל ליום האחרון.

כשיוצאים לכמה ימים כל קילוגרם מחושב ובכל יום יש יחס ברור בין כמות האוכל בטרק למספר הקילומטרים שהתקדמת. מצד שני, אני תמיד לוקח קצת אקסטרה, משאיר מרווח בטחון לטעויות או שינויים לא מתוכננים. ראג', כאילו קורא את המחשבות שלי, מתחיל לאכול מצלחת בלתי נראית ומשכיב את ראשו על כרית דמיונית, מסמן לי "בוא בוא, אוכל ולינה, עלי!"

זה אחד היתרונות במסע עצמאי, הגמישות הזאת והיכולת לשנות את התכנית המקורית בהתאם לרגע. אני אוהב את החופש הזה, זה מתכון להרפתקה מוצלחת.

אני ממשיך עם ראג'.

את זה לא צפיתי

אנחנו יורדים על שביל צר שלא מופיע במפות ואחרי כמה דקות אני נחשף למחזה שלא צפיתי.
על שלוחה חשופה וסלעית שפונה לנוף הררי עוצר נשימה, במרווח של מאות מטרים אחד מהשני, מפוזרים איזה עשרה מאהלים מאולתרים שבנויים מברזנטים. כאילו כפר קטן, מחנה זמני של אוהלים, גבוה מעל הכפרים שבעמק מתחתינו.

אני מייד מסיק שכולם פה, כמו ראג', רואי צאן שמעלים את העדרים שלהם להר בתקופה הזאת, אחרי שהשלגים נמסו והעשב עשיר וגבוה. אבל רגע, לא ראיתי ולא שמעתי כבשים, עיזים וגם לא יאקים. מה לעזאזל החבר'ה האלה עושים כאן?

ראג' מוביל אותי למאהל שלו ושם אני פוגש את יאש, בן דוד שלו והוא רק בן 12 (Yash – "הצלחה" בסנסקריט – עוד שם נפוץ מהרשימה). ראג' זורק מילה ליאש ומייד השני מתחיל להרתיח מים על האש. תוך רבע שעה אני מקבל צ'אי (תה וחלב שמרתיחים ביחד עם כל מיני תבלינים), עוגיות ומרק נודלס.

המאהל שלהם בנוי משני אוהלים – אוהל מטבח ואוהל שינה. באוהל המטבח נמצאים כלי האוכל יחד עם האספקה שהם העלו איתם להר וגם יש בו מדורה קטנה לבישול. באוהל השינה יש מזרונים, שמיכות ולהפתעתי גם כבל הטענה חשמלי שמחובר לפאנל סולרי שנשען על קירות האוהל החיצוניים.

מעניין לראות איך גם כאן, אפילו אם זה באיחור, מצליחים ליהנות מהטכנולוגיה. אני נזכר במקומיים שפגשתי בהרי האנדים בסוף העשור הראשון של שנות ה- 2000, אז לא היתה להם הפריווילגיה להטעין את הטלפון הנייד בשטח (אני לא כותב סמארטפון כי יאש החזיק נוקייה של שנות התשעים) ובזמן שירד גשם הם לא העבירו את הזמן בלשחק מירוץ מכוניות בנוקייה הישן.

הקמתי את האוהל שלי כמה מטרים מתחת לשלהם ונזכרתי שלא נשארו לי הרבה מים. לא נעים לי לקחת מהאספקה שלהם אז אני שואל את ראג' איפה אני יכול למלא. הוא מוביל אותי במשך כמה דקות בין שאר המשפחות והמאהלים עד לצינור דק שתקוע באדמה ומתעל מים ממעיין טבעי שהם מצאו. פתרון פשוט שמספק להם זרימה בלתי נגמרת של מים לשתייה, לרחצה, לשטיפה… לכל מה שצריך

למה להקים מאהל בהרים?

כשאנחנו חוזרים הוא שואל אותי אם אני אוהב "דאל"? מאכל הודי שמבוסס על קטניות (לרוב עדשים) ובד"כ מוגש עם אורז או ירקות. מבחינתי זו ארוחה מושלמת, אבל רק שלא תהיה חריפה מידי כי אני חלש בתחום החריף ומה לעשות, לחבר'ה ההודים יש נטייה להוסיף לכל דבר כמות צ'ילי שהופכת כל מעדן לגיהנום בשבילי.

אנחנו יושבים לאכול את ארוחת הערב באוהל המטבח ואני נחוש להבין מה הם עושים על ההר הזה.
"מֶה-מֶה"  אני נותן את החיקוי הכי טוב שלי לעיזים בשביל לשאול איפה העדרים?
"לא לא" הם מסמנים עם הידיים וצוחקים, מתחילים לנסות ולהסביר לי מה למה הם כאן. זה לוקח זמן אבל בסוף אני מצליח להבין:

כל שנה, לתקופה של חודש בערך (3 ימים על ההר, 2 ימים בבית), הם עולים לכאן כדי למצוא שורש מיוחד של צמח שגדל רק בתקופה הזאת ורק בגובה מסויים. השורש משמש כתרופה ועוזר לעצירת דימומים.
כל יום הם יוצאים לחיפוש של 10 שעות בו הם מוצאים בממוצע 3 שורשים, אותם הם מוכרים בסכום "גבוה" של 300 רופי לאחד (14 שקל בערך באותה תקופה).
משכורת קטנה של 40 שקל ליום בערך (לשניהם) שמתחלקת אח"כ בתוך המשפחות שלהם.

אנחנו ממשיכים לשוחח ואני לומד על הכפר שלהם, על המשפחה וקצת על מה הם רוצים לעשות שיהיו גדולים. ראג' מספר לי שהוא התחיל ללמוד באוניברסיטה (לא הבנתי מה בדיוק) אבל בחופשות הוא חוזר כדי לעזור למאמץ המשפחתי.

השיחה שלנו ארכה יותר משעה והתבססה רק על מחוות ידיים, פרצופים וממש מעט אנגלית.
זה משמח אותי לראות כל פעם מחדש שאם רוצים, אפשר לדבר עם כל אחד בעולם. אני נזכר שפעם, כשטיילתי בטג'יקיסטן, ניהלתי שיחה שלמה עם בחור חירש אילם.

חצי שעה דיברנו ולמדנו אחד על השני בעזרת תנועות ידיים וציורים על חתיכת נייר. למדתי שהוא לא תמיד היה חירש, שהוא נשוי, שיש לו שלושה ילדים והוא מהצד שלו גם מאוד התעניין בי וניסה ללמוד עלי. הבנתי שיש רק דבר אחד שצריך בשביל להצליח לדבר עם כל אחד, גם אם אתם לא דוברים את אותה השפה – סבלנות הדדית.

הזכות להיות אורח בהרים

בבוקר אני שומע "דפיקה" על דלת האוהל. אני פותח את הריצרץ ויאש' מגיש לי כוס צ'אי חמה בחיוך מבוייש, וזה עוד לפני שהספקתי לצאת מהשקש – איזה שירות!
אחרי שקיפלתי את האוהל והכנתי את התרמיל להמשך, ישבנו לארוחת בוקר – צאפטי (לחם פשוט שנראה כמו לאפה או טורטייה) עם חמאה וצא'י נוסף.

אחרי ארוחת הבוקר, במשך משהו כמו 20 דקות התקדמתי במעלה ההר איתם ועם חבורה נוספת ששהתה באזור, עד שהגענו לנקודה בה מתחיל החיפוש. הם ירדו על הברכיים ביישור קו אחד ליד השני והתחילו לעלות בזחילה איטית בין השיחים והעשבייה, בחיפוש אחרי השורש. כמה סבלנות, ככה הם יזחלו במשך שעות כמעט כל יום בחודש הקרוב.

הם ימשיכו לעלות לכאן כל שנה כל עוד זה משתלם להם ולמשפחותיהם. באזורים האלו, אתה מתחיל לעבוד ולעזור בבית מהרגע שבו אתה יכול להחזיק תרנגולת. כאן, אם אתה לא עוזר אתה נטל. אין דמי אבטלה, אין ביטוח לאומי, אין כמעט כספים מהמדינה. כל אחד לעצמו וילד בן 12 הוא כבר מספיק בוגר בשביל להצטרף למאמץ המשפחתי ולדאוג לעדר או לאסוף שורש יקר בהרים.

יש לי עוד 80 ק"מ לסיום הטרק ואני חייב להמשיך.
אני נפרד, אומר תודה, לוחץ ידיים וממשיך לעבר נוף הרים מכוסה עננים.

בהסתכלות לאחור, אני מצטער שלא נשארתי שם יותר, שלא נשארתי לעזור, לצלם קצת יותר, ללמוד מהם.

האנשים שאני פוגש בדרך מלמדים אותי כל כך הרבה על תרבות, התנהגות ואולי הכי חשוב, על פשטות והסתפקות במועט. לפעמים אפילו עולה בי קנאה לאנשי ההרים שחיים בצמצום כזה ונהנים כל יום מהנוף והשקט, מהקצב האיטי. אבל אני רק מבקר לרגע ולהעביר ככה חיים שלמים זה לא פשוט.

ראג' ויאש', שמגיל צעיר זוחלים בין העשבים ועולים לשהות באוהל בתנאים הקשוחים של ההרים, לעולם לא יחוו את הפריווילגיה שנולדתי לתוכה – חינוך, לימודים, חדר אוכל בקיבוץ ואפילו הזכות והיכולת לצאת מהמדינה, מישראל, כדי לבקר וללמוד מהם כאן, בהרי ההימלאיה ההודית, בבית שלהם.