1. מה גורם לאדם ללכת 3000 ק"מ?

זו השאלה הראשונה של מי שאינו מכיר אותי. "מה גורם לאדם ללכת עוד 3000 ק"מ?" זו השאלה הראשונה של מי שכבר מכיר אותי. זה פוסט היציאה לטה אררואה - שביל חוצה ניו זילנד שאותו צעדתי בשנת 2014-15

0

ב- 15 לנובמבר אתחיל לצעוד מהקצה הצפוני ביותר של ניו זילנד אל עבר הקצה הדרומי ביותר. המסע צפוי להארך 4 – 5 חודשים דרך כל סוגי הנוף המרהיבים שבהם ידועה ניו זילנד. אין תשובה מדוייקת יותר ל"מה גורם לאדם לעשות זאת?" מאשר התמונות, האתגרים והחוויות שעתידות לבוא בהמשך. אבל כדי לספק איזושהי תשובה, אני יכול להגיד שמדובר במעין דחף פנימי, אהבה למשהו גדול ממני, שלפעמים גם אני מתקשה להסביר.

הכנות אחרונות לפני יציאה

את ההחלטה הסופית וההבנה שאני באמת הולך לעשות זאת קיבלתי רק לפני חודשיים. מאז אני משתדל לקרוא על השביל וללמוד כמה שיותר על מה מצפה לי. את רוב הציוד כבר יש לי מטיולי עבר. העובדה שזה לא השביל הארוך הראשון שלי דווקא מגבירה את החששות כשכעת אני מודע לסכנות ואני לא איזה ילד חולם וחסר ניסיון. אני מניח שלפעמים עדיף פשוט לא לדעת…

אני מתרכז בעיקר בחודש הראשון של השביל ולומד על האזור מבחינת מים, מקומות אספקה של אוכל ומכשולים מהם עלי להיזהר. על יתר השביל אלמד יותר לעומק בזמן ההליכה.

לוגו של שביל חוצה ניו זילנדמהרגע ששמעתי על שביל חוצה ניו זילנד (בשנת 2009), הנחתי שיבוא יום ואלך אותו. לא ידעתי מתי ולא ידעתי עם מי אבל ההחלטה נלקחה. כל מה שנשאר לי הוא לחכות לרגע המתאים. אבל אם להיות קלישאתי – בחיים כמו בחיים, הבנתי שאין באמת רגע מתאים לצאת למסע כזה והדבר היחיד שמפריד ביני לבין הצעד הראשון על השביל הוא עצם הפעולה של "לקנות כרטיס ולצאת לדרך". וככה, מבלי להסתכל לאחור, לפני כשלושה שבועות, עזבתי את העבודה המשרדית, יצאתי מהדירה הנוחה וקניתי כרטיס טיסה לניו זילנד. 

למה דווקא עכשיו?

כשהרגע הכי טוב ביום שלך הוא הרכיבה בפארק הירקון אל ומן העבודה רק בגלל שזו מנת הטבע היומית שלך, אתה מבין שמשהו לא בסדר. 

שנתיים במרכז הצפוף, מנסה לבדוק אם חיי העיר המשרדיים מתאימים לי בעקבות הבטחה ישנה שהבטחתי לעצמי – "אם לא אנסה איך אדע?"

שנתיים של מחשבות על המסע הבא שלי, כשכל יום אני אומר לעצמי 'תחכה בסבלנות, תמצה את האופציות, אולי תלמד משהו חדש ומפתיע, אולי תכיר משהי מיוחדת…' מעין שכנוע עצמי להישאר כדי לא לפספס את ההזדמנות השקרית של הנוחות שיצרתי לעצמי בזמן שהאמת ידועה מראש – אני חייב לדבוק במה שאני אוהב.

הראליזם

עכשיו, רגע לפני שאני מתחיל לצעוד, הפחדים מתחילים לעלות. הראליזם מנסה את מזלו פעם אחרונה למרות שאני והוא כבר מכירים די טוב. בשלב הזה, אחרי כל מה שעברנו ביחד, הוא אמור לדעת שאין לו סיכוי לשכנע אותי לחזור בי, אבל הוא בכל זאת מנסה. 'השתגעת על כל הראש? למה לעזאזל הכנסת את עצמך? מה עם פרנסה? מה עם מקצוע? אתה לא חושב קדימה!' הפחד משתלט. 'זה מסוכן, זה לא בטוח, אהיה בודד לגמרי, אני הולך להתמודד עם הרים ושלג וחציית נהרות אדירים וגשם בלתי פוסק במקומות הכי מרוחקים של המדינה, כל זה לבד!' 

אך… אני אוהב את ההרגשה הזאת. הפחד הוא חלק בלתי נפרד מהחופש האולטימטיבי. 

הניסיון לימד אותי לתעל את הפחד הזה למקום חיובי. אני יוצא למסע דווקא בגלל כל הפחדים, כדי להזכיר לעצמי למה אני כל כך אוהב את החיים שלי, להתרחק כדי לחזור קרוב יותר. אני לא נוסע כדי "למצוא את עצמי" או כדי למצוא תשובות לכל השאלות הלא פתורות שמלוות אותי, אני נוסע כי אני אוהב לנדוד, כי הטבע מספק לי את החופש להיות עצמי וכי אני מכור! מכור לתחושת המסע.