2. 100 ק"מ ראשונים – טעות שעלולה לסיים לי את המסע

המסע התחיל הרבה יותר קשה ממה שחשבתי, אחרי אוטובוס אחד וחמישה טרמפים, הגעתי לקייפ ריאנגה – הנק' הצפונית ביותר בניו זילנד. למרות שכבר הכרתי את המגדלור מהתמונות, זה לא הפחית מהיופי שלו כשהוא ניצב גאה מעל הים האין סופי בקצה הצוק שנראה כמו סוף העולם. נקודה מושלמת להתחיל ממנה את המסע.

מבט מהיר מערבה לעבר האופק האפור עזר לי להבין שעלי לצאת לדרך לפני שאתחרט. למזלי, הרוחות הניעו את העננים דרומה ומלבד כמה ממטרים קלים, לא ירד עלי גשם באותו היום. לפני שעזבתי את המגדלור צילמתי כמה תמונות, "תודה רבה ושלום" נוספים לחבורה שנתנה לי את הטרמפ ויצאתי לדרך.

ירדתי אל הים אחרי הצהריים, בדיוק בשעה שהגאות בשיאה, דבר שמנע ממני ללכת לאורך המים במקומות בהם הם נשקו למצוק ולכן פילסתי דרך בשיחים הצפופים שמעל. איפה שיכולתי, עמדתי מעל החוף ומצאתי עצמי לומד את הזמנים בין גל לגל כדי להצליח להתקדם. חיכיתי שיבוא גל עד למקום שבו עמדתי וכשהגל חזר אחורה והים נסוג מעט, רצתי מהר בין הסלעים מהנקודה הגבוהה בה עמדתי לבאה אחריה. קצת מלחיץ, אבל זה היה סיכון מחושב שעבד לי טוב.

אחרי שיצאתי מהאזור המצוקי, הגעתי לרצועת חוף רחבה יותר שבה נתקלתי ברוח פנים עוצמתית ביותר שיצרה תצוגה יפיפיה של חולות נודדים על פני הקרקע, תופעה שהרימה דיונות ענקיות בכל האזור הצפוני של ניו זילנד. כשהחולות האלו נעים בעוצמה מצליפה ונכנסים לך לתוך העיניים זה לא דבר נעים. השילוב של החול וההליכה נגד הרוח החזקה גרמו לי ללכת בקצב ממש איטי.

באותו יום התקדמתי 12 ק"מ ובערב הקמתי את האוהל מאחורי שורת עצים שהגנו עלי מהרוחות החזקות שהמשיכו לנשוב גם בלילה.

לפני שיצאתי למסע הבטחתי לעצמי שאתחיל לאט ואעלה את קצב הצעידה בהדרגתיות, בהבנה שאני לא בשיא הכושר שלי ואני עלול להיפצע אם אתקדם מהר מידי. החלטתי שאעשה 25 ק"מ ליום בשלושה שבועות הראשונים ואחר כך, אחרי שאכנס ל"כושר שביל", אגביר את הקצב.

אחרי הליכה של 8 ק"מ בבוקר היום השני, ירדתי לרצועת חוף שנקראת "חוף 90 המיילים". אורכו של החוף, עד לעיירה אהיפרה (Ahipara) הוא 80 ק"מ. אף אחד מהמקומיים ששאלתי לא ידע להגיד לי למה הוא נקרא "90 המיילים". לאורך החוף, הים היה הקבוע היחיד בנוף משתנה של דיונות ענק, שיחים נמוכים ויער ירוק וצפוף. נחלונים קטנים שזרמו אל הים פה ושם אפשרו לי גישה למים טובים לשתייה.

ההליכה על החוף היתה כמו ללכת על דרך רכה. הרגשתי טוב ועד השעה שתיים כבר עשיתי 30 ק"מ. 'השקיעה בשעה שמונה' חשבתי, 'הרגליים קצת כואבות, כבר עברתי את המינימום היומי שהקצבתי לעצמי, אבל עכשיו רק אמצע היום ואני יכול להתקדם עוד קצת ולחסוך לעצמי מרחק בימים הבאים'… טעות ענקית!

ארבע שעות מאוחר יותר, אחרי 20 ק"מ נוספים, הרגליים שלי כבר צווחו שאפסיק בעוד אני מתקשה למצוא מקום עצירה מתאים שבו אוכל להקים אוהל מבלי לחשוש שהרוחות החזקות ישברו אותו. כל השרירים התפוסים ברגליים לא הטרידו אותי כמו הכאב החזק בעצם השוק. אחרי שהקמתי את האוהל והגוף התקרר מעט, כבר בקושי עמדתי. קיוויתי שהשינה תעלים את הכאב אבל בתוכי ידעתי שזה לא יקרה.

ביומיים שאחר כך צלעתי את דרכי כשמידי פעם אני מקלל את עצמי על הטעות המטופשת שעשיתי. התקדמתי בקצב איטי אבל קבוע ולקחתי הרבה הפסקות למנוחה. מידי פעם חלף על ידי רכב דייגים שדהר על החוף ולא פעם חלפה לי בראש המחשבה לעצור אותו ולבקש שיקח אותי אל הכפר.

בסוף לא עשיתי את זה והלכתי את כל המרחק כשכל צעד מלווה בכאב שמזכיר לי כמה טיפשי היה ללכת כל כך הרבה כבר ביום השני. עד שהגעתי אל הכפר, הכאב התפשט מהשוק לקרסול וגם עצם השוק של רגל שמאל התחילה להוציא קולות של כאב.

צולע, הגעתי לכפר הקטן אהיפרה ועכשיו אני נח כאן באיזה 'קמפגראונד'. רגל ימין שלי מאוד נפוחה באיזור הקרסול ועצם השוק. אני מדדה ממקום למקום כמו איזה זקן, לא נפרד לרגע ממקל ההליכה שלי. אני משתדל לנוח ולשכב באוהל עם הרגליים למעלה כדי להוריד את הנפיחות.

לא יודע אם אוכל להמשיך את המסע. אחכה יום או יומיים לראות אם המצב ישתפר ואז אקבל החלטה בהתאם.