להתמקח זה בתרבות שלנו (אבל לא בשלהם)

עשרות אלפי צעירים משוחררים יוצאים לטייל בעולם ובפעם הראשונה בחייהם נתקלים במקרים של גזענות. יש לזה כל מיני סיבות שלא אכנס אליהן אבל אחת שאי אפשר להתעלם ממנה והיא ההתנהגות שלנו בתור ישראלים בחול.

0

גם אני הייתי ישראלי מכוער.

אני מודה,
גם אני חטאתי כשרק התחלתי לטייל. חשבתי שכולם מנסים לעבוד עליי כי אני תייר. התמקחתי עם כל מוכר, גם כשהוא היה עני ובסך הכל, אני מניח, ניסה להביא קצת כסף הביתה כדי לקנות אוכל לילדים שלו. אז כן, גם אני תרמתי את חלקי לעובדה שחלק מהמוכרים פשוט מעדיפים לא למכור לישראלים.

אבל אני כותב כאן כדי להגיד שטעיתי ואפשר גם אחרת.

מעבר לזה שלא תמיד מתאים להתמקח על כל דבר, אחרי כמה חודשים של טיול הבנתי שלא כדאי להתלהם ולהתווכח עם מי שהתייחס אלי אחרת בעקבות העובדה שאני מישראל, כי לרוב זה רק ירע את המצב.
אז במקום להתלונן, במקום להגיד שכולם אנטישמים ושופטים אותי לפני שהם מכירים אותי, אולי אנסה לשנות משהו בעצמי וככה, אולי גם בהם. האמת, הופתעתי לגלות מה קצת נימוס וסובלנות יכולים לעשות…

זה קרה בשבוע הגשום ביותר שחווינו במסע הסוסים דרך פטגוניה.

הובלתי את קטשופ, הסוסה שלי, לפתח ההוסטל.
הגשם לא הפסיק כבר יומיים ובדיוק סיימנו יום של 25 ק"מ רכיבה.
קבוצת תיירים בלונדינים בחנה אותי מאחורי הסניוריטה שפתחה את הדלת.

"כן בבקשה?" היא שאלה במבטא צ'יליאני, מחייכת ותוהה לגבי הסוסה שלידי, אבל מנסה להתעלם במקצועיות.

"שלום, יש לכם מקום לארבעה?" עניתי.

המבטא שלי כנראה העיד על מוצאי ומיד מבטה הנינוח השתנה ופיה נפתח קלות בניסיון למצוא את השקר המתאים. לקח לה שתי שניות להתעשת עד שהחזירה "זה לא הוסטל פה", וסגרה בפני את הדלת במבוכה החלטית.

עמדתי בגשם, מתלבט עם עצמי האם כדאי להיות תקיף יותר ולשאול אותה על השלט "HOSTEL" שהיה תלוי מעל הדלת, האם כדאי להיכנס לוויכוח עקב ההשפלה שעברתי בעקבות העובדה שאני ישראלי?

'נורא קר לי וזה לא מתאים עכשיו' חשבתי, והחלטתי להמשיך.

במקום הבא אליו הגעתי, הגברת הסכימה להראות לי את ההוספדחה (אירוח בבית מקומי) בחוסר רצון מורגש. קשרתי את קטשופ בחוץ ונכנסתי אחריה פנימה.
המקום היה מושלם, מעין דירה קטנה עם אח מחממת באמצע.

ספוג, שקעתי לרגע בחלום ודמיינתי את עצמי יושב מול האח, מקרב את הידיים הקפואות קרוב ככל האפשר למתכת הרותחת ומפשיר את גופי המכווץ מן הקור.

"מה המחיר?" שאלתי בחיוך, מנסה להדגיש את הנחמדות שלי.
"5000 פסו לאדם" היא ענתה והוסיפה בקול תקיף "וזה לא נתון לשינוי, קח את זה או לך מפה!".

5000 פסו שווים ל- 18 שקל בערך, מחיר הוגן ודי מקובל בצ'ילה בתקופה הזו.
הדרך בה היא ענתה לי לא השאירה יותר מידי ספקות בנוגע לעובדה שגם היא נכוותה מהתנהגות מכוערת בעבר. כנראה שהכפר הזה הוא תחנת עצירה די מקובלת לתיירים.

הסתכלתי לה בעניים, חייכתי והצעתי לה ללחוץ את ידי "נעים מאוד, אני גיל. אני מבין שהיו לך בעיות עם ישראלים בעבר אבל בואי נתחיל מהתחלה, אנחנו עוד לא מכירים".

היד המושטת מילאה בבדידות את המרחב הצר שבנינו ואז, בהיסוס קל מעורב בפליאה, היא הושיטה יד חזרה "מוצ'ו גוסטו", נעים להכיר.

ישראלים גסים.

בחדר בו התארחנו לא היה מקום לבשל והסניורה הסכימה לנו לבשל במטבח הצנוע של ביתה. בישלנו ארוחה גדולה והזמנו אותה ואת בתה להצטרף.

במטרה להבין את הרתיעה הראשונית כלפינו, סיפרתי לה בזמן הארוחה על המקרה שקרה לי בניסיון הכניסה להוסטל הקודם ושאלתי אותה בישירות מאין נובעת הסלידה הזו לישראלים.

"בשנים האחרונות" היא ענתה בקול מתנצל, "מגיעות קבוצות גדולות של ישראלים צעירים שמתנהגים בזלזול רועש להימצאותם של אורחים נוספים במקום, משאירים לכלוך ובלאגן אחריהם ובסוף, עוד מעיזים לדרוש הנחה.
שבוע שעבר הייתה פה קבוצה שברחה בלי לשלם לבעלת ההוסטל ובגלל זה, אני מניחה, היא סגרה את הדלת בפניך". היא נאנחה והשפילה מבט במבוכה.

נכון, ישראלים גסים, אבל…

התקשיתי להאמין שברחו בלי לשלם וגם אם זו האמת, שמעתי רק צד אחד של הסיפור. אבל לא היה טעם להתחיל בוויכוח מטופש וחשבתי שנכון יותר להתרכז במטרה שבשבילה פתחתי את הדיון. ראיתי שלא נעים לה מאתנו והסתפקתי בעובדה שיצרנו אווירה מספיק נוחה כדי לאפשר לה לפרוק את התסכול שלה בפנינו.

בזאת נוצר פתח, הזדמנות לשנות את דעתה, ואולי בעזרתה נשנה במעט את האווירה האנטי ישראלית ששררה בכפר הקטן.

סיפרתי איך לפעמים בתור תייר, בעלי העסקים מסתכלים עליך כהזדמנות עסקית, ארנק מהלך שכדאי לנצל יותר מאשר צעיר שהשקיע וחסך כדי לטייל בעולם. "אני מבין את זה", אמרתי, "אבל זה לא אומר שאני מסכים עם זה".

הסברתי שעבדתי קשה מאוד בשביל לממן את המסע הזה וניסיתי להסביר על ההשפעה של התרבות הישראלית. "אני לא מנסה להצדיק את ההתנהגות הגסה" אמרתי, "לזה אין הצדקה! רק להסביר שהמיקוח וכן, גם הרעש לפעמים, לא תמיד מגיעים מתוך רוע וזלזול אלא כתוצר של תרבות והרגלים מבית".

יכול להיות טוב יותר?

הפתיחות יצרה אווירה טובה בנינו ופתחה מקום להיכרות אמיתית ומעט עמוקה יותר. הערב נמשך עם יין טוב, שיחות על החיים בישראל, משפחה, החיים בצ'ילה ועל המסע שלנו ביבשת הדרומית, אבל בשלב מסוים העייפות התחילה לרחף באוויר והרגשת סיכום אפפה את החדר.

"תודה" היא אמרה לנו בחיוך מעט מבויש.

"על מה?" שאלנו מופתעים.

"אני מבינה עכשיו שטעיתי, עכשיו אני יודעת בוודאות שלא כל הישראלים מתנהגים בגסות".

לא כל כך ידעתי איך לענות כי הרגשתי נבוך, לא הייתי בטוח אם היא אמרה דבר חיובי או לא, אבל היא מיד המשיכה, "אבל אם שוב אתקל בקבוצה רועשת ומזלזלת, מה אתם ממליצים לי לעשות?"

מה אתם הייתם עונים?

אולי גם יעניין אותך