חציית ארה"ב ברגל – פעם שנייה

ישבנו בצל של שיח גדול על אדמת המדבר של ניו מקסיקו. סיימנו את הפסקת הצהריים והתחלנו להתארגן לקראת המשך ההליכה.

“אל תזוזו!" נשמעה צעקה בספרדית. מבט מהיר לכיוון הקול הצועק חשף שני שוטרי משמר הגבול האמריקאי לבושים במדים הירוקים שלהם ומכוונים את האקדחים שלהם לכיוון שלנו. המבט שלהם סיפר שהם לא צוחקים.

"תשכבו על הרצפה" נשמעה עוד צעקה בספרדית. לא הייתי צריך להבין ספרדית כדי להבין מה הם רוצים ממני, כל כך קרוב לגבול הרגיש של ארצות הברית עם מקסיקו.

נשכבנו על הרצפה ושמנו ידיים על הראשים. לא מתעסקים עם שוטר אמריקאי שמכוון אליך אקדח חשבתי לעצמי, בזמן שטעם האדמה המדברית נכנס לי קצת לפה.

חצי שעה מאוחר יותר הם כבר הבינו שאנחנו לא מבריחי סמים או מסתננים מקסיקנים. אחרי שהצטלמנו מחובקים איתם, מצאתי את עצמי מחייך. ידעתי שמצפה לנו מסע שכמוהו עוד לא חוויתי.

 

זה מתחיל ברעיון

באחת משיחות הטלפון עם אביב, שעדיין היה בארץ, הוא דיבר על הרצון שלו לטייל. אמר שהוא לא מתכנן לטייל מעל חצי שנה ובזמן שיש לו הוא רוצה לעשות משהו קצת אחר. שאל אותי אם אני ממליץ לו לעשות את ה- Pacific Crest trail שעשיתי שנתיים קודם.

ברור שהמלצתי, אבל הוספתי – "למה שלא נעשה משהו ביחד? אני כבר עשיתי את ה- PCT, למה שלא נעשה משהו אחר ונלך מסלול מאתגר יותר?"

בזמן שאני נודד בדרום אמריקה ומתכנן את מסע הסוסים בפטגוניה, והוא עובד בחוות בקר בגלבוע, התחיל להתגבש הרעיון ללכת את ה- CDT. שנינו משיגים את המידע הדרוש לתכנון דרך האינטרנט ומצליבים אותו במיילים ושיחות סקייפ.

שי שמע מחברים משותפים שאנחנו יוצאים לחצות את ארה"ב, וביקש להצטרף. ברור ששמחנו.

סרטון של רודי, בחור צרפתי שהלך יחד איתנו למשך חודש
רגעי "השיא" שלי הם בדקה 5:11 כשאני מתרסק בשלג ובדקה 5:36 עם פרצוף GQ

מתחילים ללכת – ניו מקסיקו

בסוף מרץ 2010, נפגשנו שלושתנו בהוסטל במרכז העיר אלבקורקי, בירת ניו מקסיקו. ערכנו השלמות של ציוד ויצאנו דרומה לכיוון הגבול עם מקסיקו.

מהר מאוד הבנו ש"שביל" זאת לא המילה המתאימה לתאר את השטח שבו הלכנו. כמעט ולא היו סימונים שמעידים על הדרך הנכונה, פשוט כיוונו את המצפן צפונה והתחלנו ללכת. לא היה לנו ג'י פי אס ומצאנו את עצמנו מנווטים לפי תצורת השטח ולפי כל מיני עצמים שהופיעו על המפות שלנו.

"ניווט טורבינות" היה האהוב עלי. על המפה שלנו היו מסומנות טורבינות רוח שהיו מיועדות לשאיבת מים ממעיינות תת קרקעיים. היו ימים שהלכנו מטורבינה לטורבינה כשכל אחת מהן ניצבת כמגדל בגובה של 10 מטרים מעל הקרקע השטוחה ועוזרת לנו לקבוע את המיקום המדויק שלנו על המפה.

ניו מקסיקו ידועה במרחבים השוממים שלה והרבה פעמים חתכנו דרך שטחים גדולים ללא שביל או דרך. באחד הימים פגשנו חקלאי שבבעלותו יותר מ- 500,000 אקר (2,023 ק"מ רבוע) של שטחים המיועדים לבקר, שטח גדול יותר מכל גוש דן או אפילו מרמת הגולן.

ככל שהתקדמנו, ההרים נהיו גבוהים יותר. דבר שיצר אפקט מדהים של הליכה בשני סוגי אזורים שונים לגמרי – אחד גבוה, מושלג ומיוער והאחר נמוך, מדברי, ויבש. השילוב של השניים הקשה עלינו בתכנון כמות המים שסחבנו.

יום אחד שתינו מי שלגים שרק נמסו. וביום אחר, גילינו שכל מקורות המים שהסתמכנו עליהם יבשים ונאלצנו למלא מים משלולית שעוד לא הספיקה להתאדות.

חשוב לציין שהתחלנו את השביל יחסית מוקדם בשנה וכשהגענו לקולורדו, אחרי 1,100 ק"מ של הליכה בערך, הבנו שהקדמנו. המשמעות היתה שהשלגים עוד לא נמסו וההליכה בשלג העמוק האטה אותנו מאוד. בנוסף, חלק ממעברי ההרים היו מסוכנים וחששנו ממפולות שלגים שסיכוי ההתרחשות שלהן גדל בתחילת הקיץ. בגלל הסיבה הזו, החלטנו לדלג על מדינת קולורדו כדי לחזור אליה כמה חודשים מאוחר יותר, אחרי שהשלגים יימסו.

וויומינג

תפסנו טרמפ לדנוור (קולורדו) ומשם לקחנו אוטובוס לעיר רולינס (Rawlins) שבדרום מדינת וויומינג. אחרי לילה באוהלים בפאתי העיר, התחלנו לצעוד לעבר "המדבר האדום" (Red Desert, Wyoming).

בגלל השם שלו חשבנו שנגיע אל מדבר, שיהיה חם ויבש, ושהשמש תחממם אותנו. כמה שטעינו… באותו מדבר חווינו את היום הסוער והקר ביותר על השביל.

הרוח הייתה חזקה וירד עלינו שילוב של גשם וברד שהצליף בפנים שלנו. איבדנו את השביל בגלל התנאים הקשים ששררו בחוץ ואחרי התברברות קלה מצאנו אותו אבל הבנו שלא כדאי להמשיך והחלטנו לעשות עצירה מוקדמת.

כשהקור העז מגביל את התפקוד של אצבעות הידיים, עזרנו אחד לשני להקים את האוהלים, החלפנו לבגדים יבשים ונכנסנו לשקי השינה. השעה הייתה 12:00 בצהריים. במשך שעתיים שתקנו וכל אחד התכנס בתוך שק"ש המחמם שלו מבלי לדבר. אחר כך, שהתחממנו וחזרנו לעצמנו, כל אחד התחיל לצעוק מתוך האוהל שלו בנסיון לנהל שיחה. רק בשלב הזה אביב החליט לספר לנו שבזמן ההליכה הוא הרגיש כאב חד בחזה, ובנוסף, לא הרגיש את יד ימין מהכתף למטה.

אביב היה טיפש! הוא לא שיתף אותנו בכאבים שלו ובזה בעצם סיכן את חייו.

בבוקר, אחרי ששהינו כ- 18 שעות באוהלים, הוא קם ללא הכאבים. נראה לי שהוא (כולנו בעצם) למד את הלקח.

הנוף במדבר הזה, בשונה משאר המדינה, הוא חד גוני. גבעות מכוסות בשיחים מדבריים שנמשכות עד מעבר לאופק, ללא זכר לציוויליזציה. האזור מאופיין במגוון בעלי חיים ביניהם סוסי המוסטנג הידועים. באחד הימים, כשהלכנו בתוך סופת שלגים וטווח הראייה הצטמצם ל-50 מטרים לכל כיוון, שמענו פתאום קולות דהרה מתקרבים. נעצרנו במקום מנסים להבין מאיזה כיוון מגיעים הקולות המתחזקים כשלפתע, 20 מטרים על הדרך לפנינו, צצו מתוך הערפל עשרות סוסי מוסטנג כשהם חוצים את הדרך. הם דהרו באצילות וסיפקו לנו הצצה נדירה לעולם הפראי בו הם חיים. הם נעלמו בערפל באותה מהירות שבאו.

מהקצה הצפוני של ה"מדבר האדום" כבר התחלנו לראות את הפסגות המושלגות של הרי ה- “Wind River Range” (כתבתי על האזור המדהים הזה בפוסט על פארקים לא מוכרים בארצות הברית). כמה ימים אחר כך ואחרי מנוחה קצרה בעיירה לאנדר (Lander), נכנסנו לאזור ההררי והמרוחק הזה שסיפק לנו מבט מקרוב (כ-20 מטרים) על אמא גריזלי ושני גורים. מפגש נדיר שיכול להתפתח למצב מסוכן בו היא תרגיש שאנחנו מאיימים על הגורים שלה. אבל למזלנו היא בחרה לברוח.

צפונית ל"ווינד ריבר" נמצא רכס הגראנד טיטון (Grand Teton) שבעקבותיו החלטנו לסטות מהמסלול המקורי של השביל כדי לראות את עוצמת פסגות הגרניט המחודדות שמתרוממות בתלילות מתוך העמק הירוק.

מהגראנד טיטון המשכנו צפונה לפארק ילוסטון (Yellowstone) המפורסם. כמו שהזכרתי, התחלנו את המסע יחסית מוקדם אז בשנה הזאת (2010) היינו הראשונים ללכת בשבילים הגבוהים של הפארק. כשהגענו, הפקחים המקומיים הזהירו אותנו מכמויות השלג הגדולות וביקשו שנעדכן אותם במצב השבילים (מבחינת עבירות) כשנצא מהאזור הגבוה.

השלג באמת עוד לא נמס ונתקלנו בכמויות גדולות שהקשו עלינו להתקדם בקצב הרצוי. במסע כזה אתה חייב להיות דינמי ולהתאים את עצמך לתנאים אז במטרה להתמודד עם השלג קנינו נעלי שלג מיוחדות, למרות המשקל הנוסף, כדי לצלוח את האזור. נעלי השלג נותנות שטח פנים רחב יותר לנעלים ומצוידות בדוקרנים כדי למנוע החלקה כשהשלג קפוא.

גם בילוסטון נתקלנו במספר דובים במרחק קצר מאיתנו אבל הם תמיד בחרו לברוח. למרות זאת, ליתר בטחון לקחנו איתנו ספרי פלפל מיוחד (Bear Spray) להרחקת דובים במקרה הצורך והשתדלנו לעשות רעש תוך כדי ההליכה. מידי פעם צעקנו "היי דוב!" כדי "להודיע" לדובים שאנחנו מתקרבים ככה שיהיה להם זמן לברוח והם לא יופתעו מאיתנו. הסיבה היא שדוב מופתע זה דוב מסוכן, כלומר – הסיכוי שיתקוף גדול יותר כשהוא נבהל.

בפארק עצמו יש הרבה פעילות גיאותרמית מתחת ומעל לאדמה. זה היה מיוחד ללכת בשלג כשפתאום נכנסנו לאזור שהאדמה בו הייתה חמה יותר והשלג נמס שם במהירות ולא נשאר על האדמה. האוויר היה מלא אדים וריח של גופרית, מאות אגמונים ומעיינות מבעבעים בגוונים שונים של כחול וירוק וגייזרים שמתפרצים לגובה רב.

רוב הפארק (כ-96%) נמצא בגבולות מדינת וויומינג. החלקים הנותרים נמצאים באיידהו ומונטנה. התקדמנו בפארק והלכנו על הגבול שבין שתי המדינות עד שעברנו למדינה הכי צפונית של השביל – מונטנה.

מונטנה – ארץ השמיים הגדולים

מונטנה היא המדינה ה- 4 בגודלה בארצות הברית, אבל ה- 48 (מתוך 50) בצפיפות האוכלוסין. המשמעות היא שהלכנו דרך שטחים עצומים מבלי לראות נפש חיה. זאת היתה הרגשה מיוחדת:

בהתחלה הלכנו באזור גבעות פתוח כמעט ללא עצים וגם כאן, כמו בחלקים אחרים של המסלול, לא היה זכר לשביל או לסימון. עצרנו לנוח על קצה אחת הגבעות, הסתכלנו מסביב אל המרחבים האינסופיים שהקיפו אותנו ולא ראינו אדם או יישוב. הרגשנו קטנים בתוך הטבע שעטף אותנו, אבל לתחושה הזו התווספה גם תחושת שייכות כי עברנו הרבה אתגרים בדרך לכאן וההתמודדות הביאה לתחושה של הישג, לתחושה שהרווחנו את השהות שלנו כאן, כל כך עמוק בתוך הטבע. אבל בכל זאת, ידענו שיש לנו עוד הרבה לעבור.

במרכז המדינה חצינו אזור שנקרא "הבוב" או Bob Marshall Wilderness. נכנסנו אל הבוב עם התרמילים הכי כבדים שסחבנו לאורך כל המסע, כי זה אזור של כמעט 300 ק"מ (180 מייל) של שביל ללא דרכים וללא אפשרות לצאת החוצה ולקנות אספקה. הוא נחשב לאזור עם ריכוז דובי הגריזלי הגבוה ביותר בארצות הברית (לא כולל את אלסקה) ודווקא באזור הזה לא נתקלנו בדוב אחד. אבל עדיין, גם שם דאגנו להתנהל בצורה אחראית – אכלנו לפחות 30 מטר מהמקום בו הקמנו את האוהלים ותלינו את האוכל על העצים כדי שהדובים לא יבואו לחפש אותו באוהל בזמן שאנחנו ישנים. זה כנראה עבד 🙂

על יופיו של פארק גליישר (Glacier National Park) שמענו לפני שהגענו אליו, אבל תאכלס, שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לעוצמה ויופי כאלו.

את הצעדים הראשונים בשטח הפארק עשינו בעלייה, מיד כשהגענו לאוכף דרכו חצינו לצד השני של הרכס, קיבלו את פנינו להקת עיזי הרים (Bighorn Sheeps) שבהו בנו במבט מבוהל וכשראו שאנחנו לא מזיקים, המשיכו ללחך עשב.

המשכנו להקיף את השלוחה כשבכל צעד נחשף לפנינו חלק נוסף מהנוף. אגם ארוך וצר ומשני צדיו מרבד מעוקל של יערות שנשפך מתוך צוקי הסלע הזקופים, שראשם נבלע בתוך העננים.

מפלי מים פורצים מהקירות ויוצרים מחזה יפהפה. לא פלא שהילידים האמריקאים שהתיישבו כאן לפני 10,000 שנה נתנו משמעות גדולה לאזור והאמינו שהוא "עמוד השדרה של העולם".

כשהגענו לגבול עם קנדה התרגשתי. למרות שידעתי שעדיין לא סיימתי ונשאר עוד לחצות את כל מדינת קולורדו עליה דילגנו בתחילת המסע, היתה סמליות מרגשת בהגעה לגבול. יש משהו בידיעה שתחלנו לצעוד לפני כ-4 חודשים בגבול המדברי עם מקסיקו ועכשיו אנחנו כאן בהרים המושלגים בין ארה"ב לקנדה. עברנו 4000 ק"מ ביחד (פחות או יותר), זה משהו, לדעתי, שאפשר להתגאות בו.

הצטלמנו ליד השלטים של הגבול, חגגנו קצת והתחלנו מסע טרמפים מרתק של 48 שעות חזרה לקולורדו. מסע הטרמפים הזה סיפק לנו הצצה לתרבות המגוונת של ארה"ב, דרך 10 טרמפים שונים פגשנו דמויות ממש מעניינות. אני ארחיב מעט בהמשך על מסע הטרמפים הזה.

אביב ושי נאלצו לעצור את המסע שלהם כאן ואני המשכתי לחצות את קולורדו לבד.

קולורדו

השביל במדינה מסומן הרבה יותר טוב משאר המדינות בגלל שבחלק גדול ממנו הוא הולך במקביל "לשביל חוצה קולורדו" (Colorado Trail) הפופולארי.

בחלק הדרומי של המדינה משתרע רכס הסן חואן (San Juan Mountains), רכס ההרים הגדול והגבוה ביותר בקולורדו ובו יותר מ- 15 פסגות שגובהן עולה על 4,000 מטר.

לא כולם יודעים שהקיץ היא העונה הגשומה באזור – "עונת המונסון". עונה שבד"כ מתחילה בסוף יולי ויכולה להימשך עד אמצע ספטמבר ומלווה ביום אחרי יום של סופות ברקים ורעמים, ברד וגשם כבד.

כאן חשוב לציין שרוב הזמן הלכתי מעל קו העצים באזור חשוף וסלעי, ככה שאם מגיעה סופה אין לך איפה להסתתר. הסופות מגיעות לרוב בשעות אחה"צ ונמשכות כ -40 דקות. אלו הן 40 דקות קריטיות בהן מצאתי את עצמי נס על נפשי, שועט למטה במטרה למצוא מחסה מתחת קו העצים. הברק לא צפוי ויכול להכות בכל רגע. קול פיצוץ חזק נשמע כשהוא מכה באדמה.

בשעות הצהריים של אחד הימים התחלתי לשמוע קולות חזקים מתוך ענן שחור שהלך והתקרב לכיווני. הלכתי על רמה רחבה וחשופה וידעתי שלא אספיק להימלט אל מתחת קו העצים. באותו הרגע הייתי "המוליך" הבולט ביותר בשטח וחיפשתי שקע באדמה שאוכל להתחבא בו מהברק "שמחפש" את הדרך המהירה ביותר לפרוק את עצמו אל הקרקע.

כשמצאתי איזשהו שקע, הוצאתי את מצע הניילון (Ground Sheet) של האוהל שלי, התיישבתי על התרמיל ופרסתי את הניילון מעלי. התרמיל חצץ ביני לבין האדמה שממנה היה יכול להגיע חשמל הברק, ובפעולה זאת הקטנתי את הסיכויים שהברק "יבחר" בי כמוליך. קשה לתאר את ההרגשה. הדבר הכי קרוב לזה הוא להיות תחת הפצצה, להתכופף ולקוות שלא תיפגע. אורך הזמן בין מכת הברק לקול הרעם מעיד על קרבתו (3 שניות מרגע מכת הברק עד לקול רעם שוות למרחק של קילומטר בערך, כלומר 6 שניות משמעותן שהברק פגע כשני קילומטר ממני). לפעמים הפיצוץ הגיע פחות משנייה אחרי ההבזק, רומז לי עד כמה הוא קרוב!

כמעט כל יום על הרי הסן חואן, ישבתי 40 ד' מחזיק אצבעות שלא אפגע.
דובים, מזג אויר קיצוני, נהרות גועשים… אחרי כל אלו, הדבר המפחיד ביותר שחוויתי על השביל הוא תופעת הברקים הבלתי צפויה.

20 ק"מ לפני הנקודה בה עצרתי בצפון ניו מקסיקו לפני מספר חודשים, עצרתי ללילה האחרון על השביל.

כל יום ההליכה חשבתי איך אפשר לסכם את המסע הזה, את ה- CDT?
ישבתי באוהל עם פנס הראש מאיר על דפי המחברת וכתבתי. לא אפרוס כאן את כל מה שספגו הדפים, אבל אצטט את המשפט האחרון שכתבתי לפני שנרדמתי –

"אני הוא מי שאני ואני יודע, סוף סוף, מי אני! אני מרגיש בר מזל, מצאתי את האושר אותו חיפשתי. אני יודע שהוא לא תמידי, אבל לפחות אני יודע איפה לחפש ואיך זה מרגיש למצוא אותו…"

אנשים אנשים אנשים

לא אצליח לכתוב על כל האנשים שפגשתי לאורך השביל. אבל כמובן שכולם חלק בלתי נפרד מהמסע.

האירוח שקיבלנו לא עזב אותנו לאורך כל השביל וגם לא אחריו. מלאכי השביל המדהימים סיפקו לנו מחסה ללילה וגרמו לנו להרגיש בבית (כתבתי גם פוסט על אירוח מיוחד במסעות). הנה דוגמאות של חלק מהמלאכים שפגשנו:

אני אף פעם לא אשכח את קית', שעזר לנו בימים הראשונים, הכניס אותנו לבית שלו, הסיע אותנו ממקום למקום ועזר לנו בצעדים הראשונים על השביל.

דוגמא נוספת היא העיירה "פאי טאון" (Pie Town) – הגענו לבקתת עץ שנבנתה במיוחד בשביל לספק מקום מנוחה לטיילים שחוצים את האזור. היה לנו בית משלנו ואפילו לא פגשנו את מי שבנה אותו. השארנו מכתב תודה ומעט כסף והמשכנו בדרכנו.

באחת הדרכים המרוחקות של ניו מקסיקו, באזור מדברי של חוות מבודדות, חפשנו למלא את הבקבוקים במים. פתאום יצאה אלינו אישה נחמדה מאחת החוות, כשהיא לובשת חולצה עליה הודפס דגל ארה"ב משולב בדגל ישראל. לבני הזוג תומאס יש ילדה שגרה בחיפה והם שמחו מאוד לחלוק אתנו סיפורים על ישראל… מה הסיכוי?

באיידהו, התארחנו בבית עץ שנבנה במשך 14 שנה ע"י הזוג שאירח אותנו כ-20 מייל במורד דרך מרוחקת ששנבנתה לאורך נהר הסלמון (Salmon River). הבית הזה מאוד מיוחד כי המדינה נתנה אישור בנייה של 7 בתים בלבד לאורך הדרך הזו, ככה שהרגשנו שנפלה בחלקנו זכות להתארח במקום.

כמה ימים אחר כך, במונטנה, כריס וסטפני הזמינו אותנו להתארח אצלם אחרי שראו אותנו עם התרמילים הגדולים בספרייה המקומית (פעם, לפני עידן הסמארטפונים, היית צריך ללכת לספריה כדי לקבל גישה חינם למחשב ואינטרנט). כריס הציע לנו להצטרף אליו למסע רפטינג של שלושה ימים וככה מצאנו את עצמנו שטים על אותו נהר הסלמון שלא חשבנו שנזכה לחזור אליו.

רכב שחלף על פנינו במונטנה והחליט להסתובב ולקחת אותנו – "משהו אמר לי שאני צריך להסתובב ולעזור לכם" הוא אמר, ולקח אותנו לבית שלו, שם דאג לנו לכביסה, תיקון קרעים בבגדים ובאוהלים וארוחה משפחתית מדהימה. הוא לא היה מלאך שביל רישמי ואף פעם לא עזר לטיילים לפני כן. המשמעות היא שאנחנו גרמנו להיווצרותו של מלאך שביל חדש.

כתבתי קודם שארחיב קצת על מסע הטרמפים, אז אספר שבדרכנו מהגבול הקנדי דרומה לכיוון קולורדו, נכנסנו למסע טרמפים של 48 שעות בתוך המרחבים של מונטנה וויומינג. נסענו בין עיירות קטנות, אזורים חקלאיים, שמורות אינדיאנים (שמורת Blackfeet) וערים גדולות. נחשפנו לשכבות ותרבויות שונות של חברה האמריקאית הרב גונית. מאינדיאנים שיכורים וקאובויים מקומיים עד להיפים אוהבי שלום ופטריות. המפגש הזה ושמיעת הסיפור האישי של כל אדם שלקח אותנו אתו ברכב, העצימו את חווית החצייה של ארצות הברית והפכו אותה לרחבה יותר מהשביל הצר שעליו התרגלנו ללכת.

אביב ושי

מסע ארוך ואינטנסיבי כזה לא מתאים לכל חבורה.

אני יכול להעיד על עצמי שלא קל להסתדר איתי. יש לי את הדרך שלי ולפעמים אני מתקשה לקבל את דעתם של אחרים אם הן מתנגשות בשלי.

היינו כל יום, כל היום (!) ביחד. אי אפשר היה להימנע מחיכוכים.

בסוף הבנו שלפעמים צריך לשחרר. לאווירה בקבוצה יש השפעה גדולה על אופי הטיול. בשלב מסוים כל אחד מאתנו ידע שצריך להשאיר את האגו מאחור, הבענו את דעתנו הכנה אל מול הקבוצה והתגמשנו בהתאם.

חברות נמדדת כשקשה, כשצריך להתמודד עם אתגרים ולקבל החלטות שמשפיעות לא רק על הפרט, אלא על כל הקבוצה כשלם.

כשנאלצתי להמשיך לבד דרך קולורדו משהו בי נקרע, פתאום ההליכה שקטה יותר וכל יום הופך להיות בודד יותר. ברגעים האלו הבנתי כמה החברה של אביב ושי תרמה למסע האישי שלי. הרגשת הביטחון שהייתה לי כשצעדתי לצידם חסרה לי בכל צעד שעשיתי. אבל בלי תחושת הבדידות הזו, לא הייתי מבין באמת עד כמה הם חסרים לי.