חציית ארה"ב ברגל – פעם שנייה

ה- CDT משתרע לאורכם של הרי הרוקי האמריקאים ועובר בחמש מדינות: ניו מקסיקו, קולורדו, וויומינג, איידהו ומונטנה והוא השביל הארוך ביותר מבין שלושת השבילים המרכזיים שחוצים את ארצות הברית לאורכה. 5000 ק"מ של נופים מרוחקים, תרבויות מגוונות ובעלי חיים פראיים החושפים את הצד הפחות מוכר של ארצות הברית.

0

ישבנו בצלו של שיח גדול על אדמת המדבר של ניו מקסיקו. סיימנו את הפסקת הצהריים והתחלנו להתארגן לקראת המשך ההליכה.

“אל תזוזו!" נשמעה צעקה בספרדית. מבט חטוף לכיוון הקול הצועק חשף שני שוטרי משמר הגבול האמריקאי לבושים במדים הירוקים שלהם ומכוונים את האקדחים שלהם לכיוון שלנו. המבט שלהם סיפר שהם לא צוחקים.

"תשכבו על הרצפה" נשמעה עוד צעקה בספרדית. לא הייתי צריך להבין ספרדית כדי להבין מה הם רוצים ממני, כל כך קרוב לגבול הרגיש של ארצות הברית עם מקסיקו.

נשכבנו על הרצפה ושמנו ידיים על הראשים. לא מתעסקים עם שוטר אמריקאי שמכוון אליך אקדח חשבתי לעצמי, בזמן שטעם האדמה המדברית נכנס לי קצת לפה.

חצי שעה מאוחר יותר הם כבר הבינו שאנחנו לא מבריחי סמים או מסתננים מקסיקנים. אחרי שהצטלמנו מחובקים איתם, מצאתי את עצמי מחייך. ידעתי שמצפה לנו מסע שכמוהו עוד לא חוויתי.

זה מתחיל ברעיון

באחת משיחות הטלפון עם אביב, שעדיין היה בארץ, הוא דיבר על הרצון שלו לטייל. אמר שהוא לא מתכנן לטייל מעל חצי שנה ובזמן שיש לו הוא רוצה לעשות משהו קצת אחר. שאל אותי אם אני ממליץ לו לעשות את ה- Pacific Crest trail”"?

ברור שהמלצתי, אבל הוספתי – "למה שלא נעשה משהו ביחד? אני כבר עשיתי את ה- PCT, למה שלא נעשה משהו אחר ונלך מסלול מאתגר יותר?"

בזמן שאני נודד בדרום אמריקה והוא עובד בחוות בקר בגלבוע, התחיל להתגבש לו הרעיון ללכת את ה- CDT. שנינו משיגים את המידע הדרוש לתכנון דרך האינטרנט ומצליבים אותו במיילים ושיחות סקייפ.

שי שמע מחברים משותפים שאנחנו יוצאים לחצות את ארה"ב, וביקש להצטרף. ברור ששמחנו.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
CDT – Continental Divide Trail

מתחילים ללכת – ניו מקסיקו

בסוף מרץ 2010, נפגשנו שלושתנו בהוסטל במרכז העיר אלבקורקי, בירת ניו מקסיקו. ערכנו השלמות של ציוד ויצאנו דרומה לכיוון הגבול עם מקסיקו.

מהר מאוד הבנו ש"שביל" זאת לא המילה המתאימה לתאר את השטח שבו הלכנו. כמעט ולא היו סימונים שמעידים על הדרך הנכונה, פשוט כיוונו את המצפן צפונה והתחלנו ללכת. לא היה לנו ג'י פי אס ומצאנו את עצמנו מנווטים לפי תצורת השטח ולפי כל מיני עצמים שהופיעו על המפות שלנו.

"ניווט טורבינות" היה האהוב עלי. על המפה שלנו היו מסומנות טורבינות רוח שהיו מיועדות לשאיבת מים מהאדמה. היו ימים שהלכנו מטורבינה לטורבינה כשכל אחת מהן ניצבת כמגדל בגובה של 10 מטרים מעל הקרקע השטוחה ועוזרת לנו לקבוע את המיקום המדויק שלנו על המפה.

ניו מקסיקו ידועה בשטחים הפתוחים והרחבים שלה והרבה פעמים חתכנו דרך שטחים רחבים ללא שביל או דרך.

באחד הימים פגשנו חקלאי שבבעלותו יותר מ- 500,000 אקר (2,023 ק"מ רבוע) של שטחים המיועדים לבקר, שטח גדול יותר מכל גוש דן או אפילו מרמת הגולן.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית

ככל שהתקדמנו, ההרים נהיו גבוהים יותר. דבר שיצר אפקט מדהים של הליכה בשני סוגי אזורים שונים לגמרי- האחד גבוה, מושלג ומיוער והאחר נמוך, מדברי, ויבש. השילוב של השניים הקשה עלינו בתכנון כמות המים שסחבנו.

יום אחד שתינו מי שלגים שרק נמסו. וביום אחר, גילינו שכל מקורות המים שהסתמכנו עליהם יבשים ונאלצנו למלא מים משלולית שעוד לא הספיקה להתאדות.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית

התחלנו את השביל יחסית מוקדם בשנה וכשהגענו לקולורדו הבנו שהקדמנו. השלגים עוד לא נמסו וההליכה בשלג העמוק האטה אותנו מאוד. בנוסף, חלק ממעברי ההרים היו מסוכנים למעבר וחששנו ממפולות שלגים שסיכוי ההתרחשות שלהן גדל בתחילת הקיץ. החלטנו לדלג על מדינת קולורדו כדי לחזור אליה כמה חודשים מאוחר יותר, אחרי שהשלגים יימסו.

וויומינג

אחרי שחנינו בפאתי העיר רולינס (Rawlins) שבדרום מדינת וויומינג, התחלנו לצעוד לעבר "המדבר האדום" (Red Desert, Wyoming).

בגלל השם שלו חשבנו שנגיע אל מדבר, שיהיה חם ויבש, שהשמש תזרח ותחממם אותנו. כמה שטעינו… באותו מדבר חווינו את היום הסוער והקר ביותר על השביל.

הרוח הייתה חזקה וירד עלינו שילוב של גשם וברד שהצליף בפנים שלנו. כשמצאנו את הדרך הנכונה אחרי שאיבדנו אותה עקב התנאים הקשים ששררו בחוץ, הבנו שלא כדאי להמשיך והחלטנו לעשות עצירה מוקדמת.

כשהקור העז מגביל את תפקודן של אצבעות הידיים, עזרנו אחד לשני להקים את האוהלים, החלפנו לבגדים יבשים ונכנסנו לשקי השינה. השעה הייתה 12:00. שעתיים אחר כך רק התחלנו לדבר, כל אחד צועק מתוך האוהל שלו. רק בשלב הזה אביב החליט לספר לנו שבזמן ההליכה הוא חש כאב חד בחזה. ובנוסף, לא הרגיש את יד ימין מהכתף מטה.

אביב היה טיפש! הוא לא שיתף אותנו בכאבים שלו ובכך סיכן את חייו.

בוקר למחרת, אחרי ששהינו כ- 18 שעות באוהלים, הוא קם ללא הכאבים. חשוב לציין שהוא למד את הלקח.

הנוף במדבר הזה, בשונה משאר המדינה, הוא חד גוני. גבעות מכוסות בשיחים מדבריים שנמשכות עד מעבר לאופק, ללא זכר לציוויליזציה. האזור מאופיין במגוון רב של בעלי חיים ביניהם סוסי המוסטנג הידועים. באחד מהימים, כשהלכנו בתוך סופת שלגים וטווח הראייה הצטמצם ל-50 מטרים לכל כיוון, שמענו לפתע קולות דהרה מתקרבים. נעצרנו במקום מנסים להבין מאיזה כיוון מגיעים הקולות המתחזקים כשלפתע, כ-20 מטרים על הדרך לפנינו, צצו מתוך הערפל עשרות סוסי מוסטנג בצבעים שונים כשהם חוצים את הדרך. הם דהרו באצילות וסיפקו לנו הצצה נדירה לעולם הפראי בו הם חיים. הם נעלמו בערפל באותה מהירות שבאו.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
לא רואים את הסוף . יום הליכה במדבר האדום

את הפסגות המושלגות של הרי ה- “Wind River Range” ראינו עוד כשהלכנו ב"מדבר האדום" והסתכלנו צפונה לראות מה צופן לנו השביל. האזור סיפק לנו מבט מקרוב (כ-20 מטרים) על אמא גריזלי ושני גורים. מפגש שיכול להתפתח למצב מסוכן בו היא תרגיש שאנו מאיימים על גוריה. אך למזלנו היא בחרה לברוח.

צפונה משם נמצא רכס הגראנד טיטון (Grand Teton) שבעקבותיו החלטנו לסטות מהמסלול המקורי של השביל כדי לראות את עוצמת פסגות הגרניט המחודדות שמתרוממות בתלילות מתוך העמק הירוק.

רכס הווינד ריבר גובל עם פארק ילוסטון (Yellowstone) המפורסם. בשנה זו (2010) היינו הראשונים ללכת בשבילים הגבוהים של הפארק. כשהגענו, הפקחים המקומיים הזהירו אותנו מפני כמויות השלג וביקשו שנעדכן אותם במצב השבילים (מבחינת עבירות) כשנצא מהאזור הגבוה.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
הולכים עם נעלי שלג

כאן כבר הינו מצוידים בנעלי שלג מיוחדות שקנינו בלית ברירה, למרות המשקל הנוסף, כדי לצלוח את האזור. נעלי השלג נותנות שטח פנים רחב יותר לנעלים ומצוידות בדוקרנים כדי למנוע החלקה כשהשלג קפוא.

גם בילוסטון נתקלנו במספר דובים במרחק קצר אבל הם תמיד בחרו לברוח מאתנו. למרות זאת, ליתר בטחון נשאנו ספרי גז מיוחד (Bear Spray) להרחקת דובים במקרה הצורך והשתדלנו לעשות רעש תוך כדי ההליכה. מידי פעם צעקנו "היי דוב!" כדי ליידע אותו שאנו מתקרבים ושכדאי לו לברוח. מטרת הצעקות היא להודיע לדובים שאנחנו מתקרבים כדי לתת להם זמן לברוח במקום להפתיע את החיה מאחור, שיכולה לתקוף כשהיא נבהלת.

בפארק עצמו ישנה הרבה פעילות טרמית מתחת לאדמה. זה היה מיוחד ללכת בשלג כשלפתע נכנסנו לאזור בו האדמה הייתה חמה יותר והשלג נמס שם במהירות ולא נשאר על האדמה.  האוויר היה מלא אדים וריח של גופרית, מאות אגמונים ומעיינות מבעבעים בגוונים שונים של כחול וירוק ומספר גייזרים שמתפרצים לגובה רב.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
פאראק ילוסטון, האדמה החמה ממיסה את השלג

מונטנה – ארץ השמיים הגדולים

מונטנה היא המדינה ה- 4 בגודלה בארצות הברית, אך ה- 48 (מתוך 50) בצפיפות האוכלוסין.

בהתחלה הלכנו באזור גבעות פתוח כמעט ללא עצים, גם כאן לא היה זכר לשביל או לסימון. עצרנו לנוח על קצה אחת הגבעות, הסתכלנו מסביב אל המרחבים האינסופיים שהקיפו אותנו ולא ראינו אדם או יישוב. הרגשנו קטנים בתוך הטבע העוטף אותנו, אך עם זאת, הרגשנו שייכים כי עברנו הרבה אתגרים בדרך לכאן וההתמודדות הביאה לתחושה של הישג. אבל בכל זאת, ידענו שיש לנו עוד הרבה לעבור.

לאזור שנקרא "הבוב" או Bob Marshall Wilderness נכנסנו עם התרמילים הכי כבדים שסחבנו לאורך כל המסע. זה אזור של כמעט 300 ק"מ (180 מייל) של שביל ללא דרכים וללא אפשרות לצאת החוצה ולקנות אספקה. הוא נחשב לאזור עם ריכוז דובי הגריזלי הגבוה ביותר בארצות הברית, לא כולל את אלסקה. דווקא באזור זה לא נתקלנו בדוב אחד. אך כמובן שדאגנו לאכול לפחות 30 מטר מהמקום בו הקמנו את האוהלים ותלינו את האוכל על העצים כדי שהדובים לא יבואו לחפשו באוהל בזמן שאנחנו ישנים. זה כנראה עבד.

על יופיו של פארק גליישר (Glacier National Park) שמענו לפני שהגענו אליו. אך כלום לא יכול להכין אותך לעוצמה ויופי כאלו.

את הצעדים הראשונים בשטחו של הפארק עשינו בעלייה, מיד כשהגענו לאוכף דרכו חצינו לצד השני של הרכס, קיבלו את פנינו להקת עיזי הרים (Bighorn Sheeps) שבהו בנו במבט מבוהל וכשראו שאיננו מזיקים, המשיכו ללחך עשב.

המשכנו להקיף את השלוחה כשבכל צעד נחשף לפנינו חלק נוסף מהנוף. אגם ארוך וצר ומשני צדיו מרבד מעוקל של יערות שכמו נשפך מתוך צוקי הסלע הזקופים, שראשם נבלע בתוך העננים.

מפלי מים פורצים מהקירות ויוצרים מחזה שמימי. לא פלא שהילידים האמריקאים שהתיישבו כאן לפני 10,000 שנים נתנו משמעות רבה לאזור והאמינו שהוא "עמוד השדרה של העולם".

מיד כשהגענו לגבול עם קנדה התחלנו מסע טרמפים מופלא של 48 שעות שעליו ארחיב בהמשך.

אביב ושי נאלצו לעצור את מסעם כאן ואני המשכתי לבד.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
אמא גריזלי ושני גורים

קולורדו

השביל במדינה מסומן טוב יותר בגלל שבחלקו הוא הולך במקביל "לשביל חוצה קולורדו" (Colorado Trail) הפופולארי.

בחלקה הדרומי של המדינה משתרע רכס הסן חואן (San Juan Mountains). זהו רכס ההרים הגדול והגבוה ביותר בקולורדו ובו יותר מ- 15 פסגות שגובהן עולה על 4000 מטר.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
שוב לבד

רוב הזמן הלכתי מעל קו העצים באזור חשוף וסלעי. מה שלא כולם יודעים הוא שהקיץ היא העונה הגשומה באזור, המכונה גם "עונת המונסון". עונה זו בד"כ מתחילה בסוף יולי ויכולה להימשך עד אמצע ספטמבר ומלווה ביום אחר יום של סופות רעמים, ברקים, ברד וגשם כבד. הסופה מגיעה לרוב בשעות אחה"צ ונמשכת כ -40 דקות. אלו הן 40 דקות קריטיות בהן מצאתי את עצמי נס על נפשי למצוא מחסה מתחת קו העצים. הברק לא צפוי ויכול להכות בכל רגע. קול פיצוץ חזק נשמע כשהוא מכה באדמה.

בשעות הצהריים של אחד הימים התחלתי לשמוע קולות עזים שבקעו מתוך ענן שחור שהלך והתקרב לכיווני.  הלכתי על רמה רחבה וחשופה וידעתי שלא אספיק להימלט אל מתחת קו העצים. באותו הרגע הייתי המוליך הבולט ביותר בשטח וחיפשתי שקע באדמה שאוכל להתחבא בו מפני הברק "שמחפש" את הדרך המהירה ביותר לפרוק את עצמו אל הקרקע. כשמצאתי מקום שכזה, הוצאתי את מצע הניילון של האוהל שלי, התיישבתי על התרמיל ופרסתי את הניילון מעלי. התרמיל חצץ ביני לבין האדמה שממנה היה יכול להגיע חשמל הברק, ובזאת הקטנתי את הסיכויים שהברק "יבחר" בי כמוליך. קשה לתאר את ההרגשה הזו. הדבר הכי קרוב לזה הוא להיות תחת הפצצה, להתכופף ולקוות שלא תיפגע. אורך הזמן בין אור הברק לקול הרעם מעיד על קרבתו. לפעמים הפיצוץ הגיע פחות משנייה אחרי ההבזק, רומז לי עד כמה הוא קרוב.

כמעט מידי יום על הרי הסן חואן, ישבתי 40 ד' מחזיק אצבעות שלא אפגע.

דובים, שלג, גשם, נהרות גועשים… אחרי כל אלו, הדבר המפחיד ביותר שחוויתי על השביל הוא תופעת הברקים הבלתי צפויה.

20 ק"מ לפני הנקודה בה עצרתי בצפון ניו מקסיקו לפני מספר חודשים, חניתי ללילה האחרון על השביל.

כל יום ההליכה חשבתי איך ניתן לסכם את המסע הזה, את ה- CDT?
ישבתי באוהל עם פנס הראש מאיר על דפי המחברת וכתבתי. לא אפרוס כאן את כל מה שדספגו הדפים, אבל אצטט את המשפט האחרון שכתבתי לפני שנרדמתי –

"אני הוא מי שאני ואני יודע, סוף סוף, מי אני! אני מרגיש בר מזל, מצאתי את האושר אותו חיפשתי. אני יודע שהוא לא תמידי, אך לפחות אני יודע איפה לחפש ואיך זה מרגיש למצאו…"

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
מימין: אני, סוזן, אביב ושי

אנשים אנשים אנשים

לא אצליח לכתוב על כל האנשים שפגשתי לאורך השביל. אך כמובן שכולם חלק בלתי נפרד מהמסע.

האירוח שקיבלנו לא עזב אותנו לאורך כל השביל וגם לא אחריו. מלאכי השביל המדהימים סיפקו לנו מחסה ללילה וגרמו לנו להרגיש בבית.

לעולם לא אשכח את קית', שעזר לנו בצעדים הראשונים והכניס אותנו לביתו.

דוגמא נוספת היא העיירה "פאי טאון" (Pie Town), שם הגענו לבית עשוי עץ שקיים רק בשביל לספק מקום מנוחה לטיילים שחוצים את האזור. היה לנו בית משלנו ואפילו לא פגשנו את בעליו. השארנו מכתב תודה ומעט כסף והמשכנו בדרכנו.

באחת הדרכים של ניו מקסיקו, באזור מדברי של חוות מבודדות, חפשנו למלא את הבקבוקים במים. לפתע יצאה אלינו אישה נחמדה עם חולצה עליה הודפס דגל ארה"ב משולב בדגל ישראל. לבני הזוג תומאס יש ילדה שגרה בחיפה והם שמחו מאוד לחלוק אתנו סיפורים על ישראל… מה הסיכוי?

באיידהו, התארחנו בבית עץ שנבנה במשך 14 שנה ע"י הזוג שאירח אותנו כ-20 מייל במורד דרך שליוותה את נהר הסלמון (Salmon River). המדינה נתנה אישור לבנייה של 7 בתים

בלבד לאורך הדרך הזו, כך שהרגשנו שנפלה בחלקנו זכות להתארח במקום.

גיל אפרת | מסע בארצות הברית
מימין: שי, אביב, אני, אלזי וגון תומאס

כמה ימים אחר כך, במונטנה, כריס וסטפני הזמינו אותנו להתארח אצלם אחרי שראו אותנו עם התרמילים הגדולים בספרייה המקומית (פעם, לפני עידן הסמארטפונים, היית צריך ללכת לספריה כדי לקבל גישה חינם למחשב ואינטרנט). כריס הציע לנו להצטרף אליו למסע רפטינג של שלושה ימים וככה מצאנו את עצמנו שטים על אותו נהר שלא חשבנו שנזכה לחזור אליו.

רכב שחלף על פנינו במונטנה והחליט להסתובב ולקחת אותנו. "משהו אמר לי שאני צריך להסתובב ולעזור לכם" הוא אמר, ולקח אותנו לביתו שם דאג לנו לכביסה, תיקון קרעים בבגדים ובאוהלים וארוחה משפחתית מדהימה. הוא לא היה מלאך שביל ואף פעם לא עזר לטיילים לפני כן ובכך אנחנו גרמנו להיווצרותו של מלאך שביל חדש.

בדרכנו מהגבול הקנדי דרומה לכיוון קולורדו, נכנסנו למסע טרמפים של 48 שעות בתוך המרחבים של מונטנה וויומינג. נסענו בין עיירות קטנות, אזורים חקלאיים, שמורות אינדיאנים וערים הגדולות. נחשפנו לשכבות ותרבויות שונות של חברה האמריקאית הרב גונית. המפגש הזה ושמיעת סיפורו האישי של כל אדם שלקח אותנו אתו ברכב, העצימו את חווית החצייה של ארצות הברית והפכו אותה רחבה יותר מהשביל הצר עליו התרגלנו ללכת.

אביב ושי

מסע ארוך ואינטנסיבי שכזה לא מתאים לכל חבורה.

אני יכול להעיד על עצמי שלא קל להסתדר איתי. יש לי את הדרך שלי ולפעמים אני מתקשה לקבל את דעתם של אחרים הם הן מתנגשות בשלי.

היינו כל יום, כל היום ביחד. לא ניתן היה להימנע מחיכוכים.

לדוגמא, בתחילת המסע קבענו סרגל מרחקים שיהיה עלינו לעבור כדי לסיים את השביל בזמן, לפני שיתחיל החורף. התחלנו ממרחקים של 25 ק"מ ליום וקיווינו לעלות בהדרגה. כשהרגשתי שאנחנו לא מצליחים להגביר את הקצב הבעתי את הדעה שלי ואמרתי שאנחנו חייבים להתאמץ יותר (הייתי בכושר טוב יותר ובגלל זה היה לי קל יותר) בעוד אביב ושי לא הסכימו איתי.

הבנו שלפעמים צריך לשחרר. לאווירה בקבוצה יש השפעה גדולה על אופי הטיול. בשלב מסוים כל אחד מאתנו ידע שצריך להשאיר את האגו מאחור, הבענו את דעתנו הכנה אל מול הקבוצה והתגמשנו בהתאם.

חברות נמדדת כשקשה, כשצריך להתמודד עם אתגרים ולקבל החלטות שמשפיעות לא רק על הפרט, אלא על כל הקבוצה כשלם.

כשנאלצתי להמשיך לבד דרך קולורדו משהו בי נקרע, פתאום ההליכה שקטה יותר וכל יום הופך להיות בודד יותר. ברגעים האלו הבנתי כמה חברתם של אביב ושי תרמה למסע האישי שלי. הרגשת הביטחון שהייתה לי כשצעדתי לצידם חסרה לי בכל צעד שעשיתי. אך לולא הבדידות הזו לא הייתי מבין באמת עד כמה הם חסרים לי.

כיל אפרת | מסע בארצות הברית
אני, אביב ושי. תמונה שצילם בחור שפגשנו במונטנה, הוא התלהב מהמסע שלנו וביקש לצלם תמונה
אולי גם יעניין אותך