חציית ארה"ב ברגל – פעם ראשונה

בשנת 2008, כשהייתי בן 21, יצאתי למסע הארוך הראשון שלי. חציית ארצות הברית ברגל לאורך שביל הרכס הפסיפי (Pcific Crest Trail). מדובר על מסע של כ-4300 קילומטרים לאורך שלושת המדינות המערביות של ארצות הברית - קליפורניה, אורגון ווושינגטון.

0

הצל שלי היה מוטל לפני על השביל הצר, מזכיר לי שאני לבד. ברקע נוף מדברי לא מוכר שבאותו רגע סימל בשבילי את החופש לו חיכיתי כל כך הרבה זמן. " אז למה אני כל כך פוחד?". ניסיתי לעכל את המחשבה שיש לי עוד מרחק כל כך גדול לצעוד, מרחק שהמוח שלי לא מצליח לתפוס. עד קנדה… אני ליד מקסיקו עכשיו. יותר מ- 4000 ק"מ! איך עושים את זה?

הייתה ראות צלולה באותו הערב והאוויר היה נקי, הסתכלתי קדימה אל הקו הדק בו ההרים נפגשו עם השמיים הכתומים. זיכרון הבית המוגן והבטוח צף ועלה לרגע. זיכרון שהביא אתו את השאלה החוזרת "למה לעזאזל הכנסתי את עצמי?"

בימים הראשונים, כשאתה הולך לבד במקום לא מוכר, כל רחש, כל תנועה קלה בשיחים, כל קול לא מוכר מלווה במחשבה טורדנית. אולי זה נחש ארסי, אולי זה איזה מטורף שהחליט להסתתר בשיחים האלו בדיוק בנקודה המדברית המרוחקת שבא אני נמצא. הכול יכול להיות. אם משהו יקרה לי, אין מי שיעזור לי, אני לבד!

השלג הראשון שלי

אני זוכר את עצמי עושה שני חורים לרגליים בשקית אשפה גדולה. הכנסתי את הרגליים והעליתי את השקית למעלה, לובש אותה מעל המכנסיים. התיישבתי על השלג והחלקתי במדרון קצר של 15 מטר באתר החרמון. זה היה בגיל 12.

זו הייתה ההתנסות היחידה שלי בשלג עד שהגעתי לארה"ב.

בוקר השני במאי 2008 הגעתי לכביש מספר 74 למרגלות רכס ה"סן יוסינטו"  (San Jacinto) שבדרום קליפורניה. מעבר לכביש החל השביל לטפס במעלה המדרון התלול. במקום לחצות את הכביש ולהמשיך צפונה לעבר ההרים, נאלצתי לתפוס טרמפ לעיירה הקרובה אדלוויד (Idyllwild). השמועות אמרו שלא ניתן לטפס על הרכס עקב שריפה גדולה ויהיה עלי לדלג על הקטע הזה של השביל.

בזמן שאני מנסה לתפוס טרמפ, הסתכלתי למעלה לעבר הרכס. הנוף הזה היה חדש לי. יער אורנים יפיפה שכיסה את חלקו העליון של הרכס ומתחת לעצים פרוס מרבד שלג לבן. מסביבי היה אזור יבש עם שיחים צהבהבים ומדבריים ולמעלה הצבעים היו חיים יותר, ירוק ולבן על רקע הכחול של השמיים. השילוב של כל הצבעים גרם לי להרגיש כאילו אני עומד על הגבול של שני עולמות שונים – אחד נמצא מאחורי, מוכר, והאחר זר, חדש, אולי קשוח יותר.

מעולם לא ראיתי נוף כזה. פחד מעורב בציפייה העביר בי צמרמורת קלה כשאני יודע שלפני עוד אלפי קילומטרים שיחשפו נופים שעד עכשיו ראיתי רק בחלומות.

שלג בהיי סיירה, קליפורניה

אדלוויד היא עיירה קטנה השוכנת בין הר למדבר בגובה של 1600 מטר. ריח עצי האורן הממלאים את העיירה משרה נחת ופשטות על הרחובות המתעוררים. בחניון הלילה שבמרכז העיירה פגשתי טיילים נוספים שאמרו שרק חלקו הדרומי של הרכס סגור ואפשר לטפס ישירות מן העיירה חזרה אל חלקו הפתוח של השביל במעלה תלול שנקרא "מעלה השטן" (devil's slope).

המפגש עם טיילים אחרים עזר לי מאוד. עזרה הדדית וחיבור מיידי היו תוצר טבעי של מטרתנו המשותפת. בארוחת הערב סיפרתי שמתחילת השביל אני כל הזמן מרגיש רעב ושאלתי אם גם הם חווים רעב מציק כזה. החברים החדשים שלי אמרו שאני חייב לאכול יותר בגלל שהגוף שלי מאבד הרבה אנרגיה שאני חייב להחזיר. אחד מהם, ריצ'ארד שמו, הבין שאני חסר ניסיון וקרא לי להצטרף אליו לסופרמרקט המקומי, שם הראה לי כל מיני אופציות מאכל חדשות שלא הכרתי ואותן אני יכול להוסיף לתפריט שלי. ריצ'ארד הכיר לי את דייסת שיבולת השועל (Oatmeal) שמאותו יום משמשת חלק בלתי נפרד מתפריט הטיולים שלי.

יום למחרת יצאנו בשעות הצהריים לכיוון מעלה השטן. בשלבים המאוחרים של הטיפוס התחלתי לראות את מקבצי השלג הראשונים. צילמתי כל שלוגית והתלהבתי כמו ילד שרואה שלג בפעם הראשונה. אם רק הייתי יודע כמה שלג אני צפוי לראות בחודשים הבאים, כנראה הייתי מתנהג אחרת.

בבוקר קיפלנו את האוהלים והתחלנו ללכת. ככל שהתקדמנו ועלינו בגובה, כך גדלו כמויות השלג. הלכתי אחרון בקבוצה ובשלב מסוים הגענו לשיפוע תלול ומושלג של עשרות מטרים. זרקתי מבט לתחתית העמוקה, ביני לבין הערוץ שלמטה הפריד רק מדרון השלג שהיה קשה כקרח. הרגשתי שאם אמשיך ללכת אאבד אחיזה ואחליק מטה. קפאתי במקום. לא קראתי לעזרה כי התביישתי בפחד שלי, 'איך הם עברו את זה?' תהיתי. אחרי כמה דקות לבד, מנסה לחשוב איך להתקדם אבל משותק מפחד, לורינג, אחד החברים שאיתם עליתי אל הרכס, חזר אליי ושאל מה קורה. במבט חסר אונים הודיתי שאני לא מצליח לצעוד בשיפוע מחשש שאחליק למטה. הוא חייך והראה לי שיטה להתקדם תוך כדי יצירת מדרגות בשלג בעזרת הרגליים. מקלות ההליכה הוסיפו ליציבות שלי בשעה שבעטתי בשלג הקשיח. הוא עבר ללכת מאחורי לוודא שאני מסתדר. 'איזה אנשים מדהימים יש פה', חשבתי.

זה היה השיעור הראשון בחיי על הליכה בשלג.
ידעתי שבעוד מס שבועות יהיה עלי לטפס לגבהים רציניים יותר כשאכנס להרי הסיירה נוואדה המושלגים וחששתי שאין לי מספיק ניסיון כדי להמשיך, אבל ככל שנופם התקרב והפך מנוף רחוק למצע רגלי, כך גם גברה ההתרגשות והכמיהה אליהם והחלטתי שכלום לא יעצור אותי.

משטחי עשב ירוקים בקנדי מדאווס

עשרה דליי "Ben & Jerry's” ביומיים

העיירה קנדי מדאווס (Meadows Kennedy) מסמלת את שער הכניסה לאזור הגבוה ביותר של הרי הסיירה נוואדה. יש שם מספר קטן של בתים מבודדים, בקתות להשכרה וחנות שמאפשרת לטיילים לישון בשטח יער האורנים שסובב אותה.
בחנות יש רק מצרכים בסיסיים ארזתי מבעוד מועד אוכל שיספיק לשבוע הליכה ושלחתי אותו בדואר לכתובת החנות, שם חיכתה לי החבילה.

החלטתי לתת לגוף שלי מנוחה של יומיים לפני הכניסה להרים הגבוהים. ימי מנוחה אלה, הנקראים בהגה של השביל "Zero Days" (יום שבו לא הולכים – אפס ק"מ), מספקים לגוף זמן לאגור כוחות אחרי מאמץ רצוף ועוזרים במניעת פציעות עתידיות.
בכניסה לעיירה, הצהרתי  שביומיים אלו אני מתכוון לאכול 10 דליים אישיים ב-10 טעמים שונים של גלידת Ben & Jerry's”" המפורסמת. אסור לצאת בהצהרות כשרעבים, בקושי  הצלחתי לסיים ארבעה.

לעומת השביל במדבר, השביל שיוצא מקנדי מדאווס נהיה ברור יותר על רקע העשבייה הירוקה שעוטפת אותו. הנוף משתנה ונהיה שופע יותר מהיובש המדברי אליו התרגלתי. משטחי עשב ירוקים ממלאים את העמקים שבמרכזם עובר נהר מפותל בצבעים של ירוק וכחול. מדרונות ההרים מכוסים ביערות כהים והפסגות החשופות מכוסות בשלג לבן. הקול היחיד שנישמע באוויר הוא רחש המים והרוח בעלים. מעין שקט פראי שמטיח בך את המרחק מציוויליזציה ומברך אותך בברכת "ברוך הבא להרים".

מפל נוואדה בפארק יוסמיטי

אם יש אלוהים, הוא כנראה עצר פה לכמה רגעים והשקיע קצת יותר מבד"כ

4 ימים אחרי שיצאתי מקנדי מדאווס, מצויד בפנס הראש שלי, עליתי בשעות הבוקר החשוכות אל פסגת הר וויטני – ההר הגבוה ביותר בארה"ב התחתונה (ללא אלסקה). הגעתי לפסגה מעט לפני הזריחה היפה ביותר שראיתי בחיי. השמיים במזרח נצבעו בקו רוחבי כתום מתוכו יצא כדור בוהק שבתחילה נראה כל כך קטן ביחס למצע הפסגות שהשתרע תחתיו. 360 מעלות של הרים מושלגים כשאני נמצא על הגבוה מבניהם.

אחרי שעה על הפסגה, הקור העז הקפיא לי את הפנים ועזר לי להחליט שהגיע הזמן להתחיל לרדת מן ההר.

על כיפת ה"הף דום" (Half dome) בפארק יוסמיטי

בשבועות הבאים חציתי את פארק יוסמיטי הידוע שהיה מושא חלומותיי עוד כשהייתי נער צעיר שמסתכל על תמונות של נופים רחוקים במחשב. החלטתי לסטות מה- PCT ולרדת למטה לעמק יוסימיטי המפורסם, שם חגגתי את יום ההולדת ה- 22 שלי. נתתי לעצמי מתנה שכללה הליכה של 35 ק"מ טיול יום מעגלי באחד האזורים היפים בעולם. קירות גרניט ענקיים של למעלה מ-1000 מטר תוחמים את העמק, מפלי מים זורמים נופלים מגובה של מאות מטרים ומתפזרים בעוצמה בתחתית המצוק. אחרי כמה שעות הליכה, הגעתי לחלק העליון של צוק ה"אל קפיטן". הסתכלתי אל עבר העמק וחשבתי לעצמי 'אם יש אלוהים, הוא כנראה עצר פה לכמה רגעים והשקיע קצת יותר מבד"כ'. חייכתי לעצמי, הייתי מאושר. זו הייתה המתנה הטובה ביותר שיכולתי לבקש ליום ההולדת.

נעל במורד הנהר

השביל דאג להזכיר לי שבתוך הנופים המרהיבים כלולות גם סכנות. חציתי עשרות נהרות גועשים שעוצמת הזרימה שלהם הייתה חזקה במיוחד כתוצאה מכמות השלגים הגדולה. זרימה חזקה, גם אם היא בגובה הברכיים בלבד, יכולה לעיתים להוציא משווי המשקל ולהפיל כל אדם. הרבה פעמים מצאתי עצמי עולה לאורך גדת הנהר בחיפוש אחרי נקודת חצייה רגועה יותר מזו שהשביל עובר בה. באחת החציות, סחף הנהר את אחת מנעלי הקרוקס שלי, שתוך מס שניות נעלמה בשצף הגועש. אחרי המקרה ביקשתי שישלחו לי מהבית סנדלים שהחזיקו את הרגל בצורה טובה יותר בחציות הבאות. אך עד שאלו הגיעו נאלצתי לחצות כמה נהרות כשאני נועל רק נעל אחת ובכל צעד עלי להיזהר לא להיחתך ע"י האבנים החדות שבקרקעית הנהר. קור מי השלגים גרם לעיתים לאובדן תחושה בכפות הרגליים, דבר שהקשה מעט על החציות היחפות. עדיין, ברוב המקרים העדפתי לחצות יחף מאשר עם נעליים בגלל שרציתי לשמור על גרביים יבשות.

למרות הקשיים, הטבע לא הפסיק להפתיע אותי ותהיתי אם בשלב כלשהו אתרגל לנופים מסביבי. כשהגעתי למדינות אורגון וווישנגטון רוב השלגים כבר נמסו והשלג התחלף בפריחה מרהיבה וצבעונית. חלפתי על פני הרי געש כבויים ואגמים בצבע כחול עמוק. בוושינגטון, אחת המדינות הגשומות ביותר בארה"ב, הצבע הירוק התעצם ונהיה עז וחי עוד יותר. העיניים לא שבעו מהנופים המרהיבים עד אחרון הרגעים על השביל.

פנים אל מול פנים  – פגישה עם דוב, יתוש(ים) ועכבר

לאורך השביל היו פזורים אינספור שיחי אוכמניות ולא יכולתי לעצור את עצמי מלאכול את הפירות הסגולים והמתוקים. לא רק אני אהבתי את טעמן, ויצא לי לצפות בדובים שחורים מפשפשים בתוך השיחים בחיפוש אחר פירות היער. באחת הפעמים החליט הדוב שיש אוכל טוב יותר בתרמילים שלנו ובלי ששמנו לב, התחיל לרחרח ולחפש בתיקים כשאנו ישבנו להפסקה. כששמעתי את הרעש, יצאתי אליו בידיים מורמות ובצעקה גדולה. ידעתי שעלי להראות גדול ומאיים. הדוב ברח.

דוב בפארק יוסימיטי

לאורך כל המסע ראיתי בעלי חיים שונים ביניהם צבאים, איילים, מרמיטות, סנאים, זאבי ערבות, דורסים ועוד רבים אחרים. משום מה, בדרך כלל "שוכחים" להזכיר שניים מבעלי חיים האלו בגלל שהם נוטים להציק ואולי לגרוע מהקסם שאופף את השביל – יתושים ועכברים.

במהלך הקיץ, מי השלגים הנמסים נאגרים באגמים ובביצות ומספקים תנאים מושלמים להטלת ביצי היתושים. לתקופה של שבועיים עד חודש, נחילים על גבי נחילים של יתושים ממלאים את היערות ויוצרים מצב כמעט בלתי נסבל שבו אין רגע דל ואלו יגיעו לכל נקודת עור חשוף שהם ימצאו. הליכה עם רשת ראש היא תנאי להמשך המסע בתקופה הזו. כל לילה נכנסו יחד איתי לאוהל כ-30 יתושים (כן, ספרתי. לא יכולתי להירדם עד שנפטרתי מכולם). 30 יתושים!! רק מלפתוח את דלת כניסת האוהל, לזנק פנימה ומיד לסגור אחרי, עניין של 10 שניות. מטיילים רבים נשברים בתקופה בה הם נתקלים ביתושים ובוחרים להפסיק את המסע. המפלט היחידי שאני מצאתי מהיתושים היה כשחניתי גבוה מעל קו העצים בהרים – שם הטמפרטורה נמוכה יותר והתנאים לא מתאימים לחיי היתושים.

באחד הלילות כשישנתי בתוך האוהל, הרגשתי שמשהו הולך עלי. בהתחלה התעלמתי, חשבתי שאני מדמיין וניסיתי לחזור לישון אבל אחרי שהרגשתי צעדים מהירים על כובע שק השינה שעטף את המצח שלי, הבנתי שאני לא מדמיין. שלפתי בבהלה את פנס הראש וחיפשתי את מקור התנועה. באחת הפינות, קפוא על מקומו אחרי שלא הצליח למצוא את הדרך החוצה, הישיר העכבר מבט מפוחד לכיווני כאילו אומר "עלית עלי, אז מה עכשיו?". לא הבנתי איך הוא נכנס לאוהל אבל זה לא עניין אותי באותו הרגע. תפסתי את אחד ממקלות ההליכה שלי, פתחתי את פתח האוהל ובעזרת המקל עזרתי לו לצאת. בהסתכלות מהירה מצאתי ששק האוכל, שהיה צמוד לדפנות האוהל, נאכל! המניאק הקטן אכל את דרכו דרך קיר האוהל, דרך שק האוכל ודרך השקית הקטנה של הבוטנים.

ממוצע של 45 ק"מ ביום

כששמעתי שרוב הטיילים שמסיימים ללכת את כל השביל בעונה אחת, הולכים בממוצע 40 – 50 ק"מ ביום, גם אני לא האמנתי. אחרי כחודש, בו כל מה שעשיתי כל יום, כל היום, היה ללכת, הגוף נכנס לכושר. בין אם רציתי או לא, סיבולת ההליכה שלי נבנתה והגוף התאים את עצמו למרחקים הגדולים. היום הארוך ביותר שלי היה 62 ק"מ באזור יחסית שטוח במדינת אורגון. לא הרגשתי שאני רץ ומפספס את הנוף מסביבי. זה פשוט היה הקצב שלי. עד היום נוח לי ללכת מהר.

במשך חמישה חודשים, כל יום בטבע, בנופים משתנים, הקצב המהיר לא גרם לי להרגיש שפספסתי משהו, להפך! ההשוואה לטיול של כמה ימים בודדים, בו כל דקה בחוץ ננצרת בזיכרון, פשוט לא נכונה. על השביל, להיות בחוץ זה השגרה היומיומית שלך!

קוטף אוכמניות בוושינגטון

לבד

יום חורפי אחד, באזור הר ג'פרסון שבמדינת אורגון (Mount Jefferson), הלכתי לבד בתוך ענן על השלג הטרי והתקשיתי לקבוע את המיקום שלי על המפה. הסתמכתי על המצפן וניסיתי להאזין ולנסות לשמוע קולות של אנשים, אבל הכול היה שקט. "מישהו שומע אותייייי?" ניסיתי. לא הייתה תשובה.

הייתי לבד ואיבדתי את הדרך. למעלה ולמטה, ימינה ושמאלה – הכול לבן. לפתע, משב רוח קטן פינה לרגע את העננים וניצלתי את ההזדמנות ללמוד איפה אני נמצא. חיפשתי במהירות משהו גדול וברור שאוכל להסתמך עליו וזהיתי אגם קטן, מוקף שלג ועצים בודדים, עשרות מטרים מתחתי. לאגם הייתה צורה של פרסה וישר זיהיתי אותו על המפה. למרות שהענן חזר באותה מהירות בה נעלם, ידעתי איפה אני נמצא ולאיזה כיוון עלי להמשיך.

ערפל ביערות בוושינגטון

כשאתה לבד, יש לדמיון נטייה להשתולל ולהציף את הנפש בפחדים.
בלילות, פיללתי לחברה, מישהו לדבר אתו, לחלוק ולשתף, להפיג את תחושת הפחד מהלא נודע החשוך ששרר סביבי.
אני לא מצטער לרגע על התקופות הבודדות שלי במסע, אבל אני שמח שהן חלפו. למדתי שהדברים החשובים באמת הם אלו שאתה מרגיש בחסרונם שאתה לבד, שאתה רק עם עצמך. למרחק יש כוח להסיר את כיסוי העיניים שלעיתים חוסם אותנו מלראות את העיקר בחיים. הסתבר לי שהייתי צריך להיות לבד כדי להבין עד כמה המשפחה והחברים חשובים לי.

מה באמת חשוב

בסופו של יום, הדבר החשוב ביותר לא היה איפה אני הולך ומה אני רואה אלא עם מי אני חולק את הרגעים האלו. סיימתי את השביל כשלצדי חברים חדשים, חברים שעד היום מסמלים את התקופה המשמעותית בחיי, חברים שרוכשים רק שעוברים משהו גדול ביחד.

לחברים אלו נוספת רשימה ארוכה של מלאכי שביל ואנשים שעוזרים ונותנים ללא שום ציפייה לקבל חזרה. אנשים שאירחו אותי בביתם, נתנו לי מחסה ללילה והאכילו אותי מבלי שהייתי צריך לבקש. אין אפשרות להתעלם מטוב הלב הזה וחוויות כאלו גרמו לי לרצות לתת חזרה ולהפוך לאדם טוב יותר.

סוף המסע

אני בגבול עם קנדה

תמיד האמנתי שנוף זה עניין של חוויה. ישנם שני סוגים של נוף, אני לא יודע איך לתאר את הראשון אבל אני יודע שהשני שייך לאלו שמעזים, לנועזים שיצאו מאזור הנוחות והתמודדו עם קשיים רבים בדרך לאותה נקודה בלתי נשכחת בה הם נעצרו, בה הכול סביבם נעצר והם הבינו שהם מסתכלים על הנוף היפה ביותר שראו בחייהם. הם הבינו שטוב להם עכשיו.

לאורך הדרך, רבים שאלו אותי איך ארגיש כשאסיים את השביל? הנחתי שיהיו לי רגשות מעורבים, שמחה מהולה בעצב. חמישה ק"מ לפני סוף השביל, כבר הייתי על אדמה קנדית. עצרתי להסתכל אחורה (דרומה) ושוב ראיתי את אותו קו דק שסימל בשבילי את החופש. זיכרון רחוק של הימים הראשונים על השביל – 'עשיתי את זה' חשבתי. הייתי לבד והתיישבתי להוציא מחברת ועט כדי לתעד את הרגע, כדי לא לשכוח את ההרגשה הזו. צמרות העצים השתלבו עם קו האופק. משם באתי, ידעתי , אבל לאן אני הולך?

הייתי עצוב!

השביל כבר לא היה רק רעיון בראש שלי, הוא היה ישות קיימת. עולם בו כל יום, בו כל שעה שונה מהקודמת, עולם בו השינוי היומיומי הוא השגרה, עולם בו כל בוקר אני קם לעשות את הדבר שאני הכי אוהב.

ואז זה נגמר…. סוף המסע!

לקח לי זמן רב להבין שהמסע לא חייב להיגמר לעולם.

אולי גם יעניין אותך