איפה אני יכול להחנות את הסוס שלי?

כתבה זו התפרסמה גם בעיתון "הארץ"

אני די בטוח שמעולם לא שאלו אותו את השאלה הזאת אבל בכל זאת  ניסיתי.

"יש לך מקום לחמישה סוסים ללילה – שטח קטן עם עשב ומים, שיהיה להם מה לאכול ולשתות?"
עמדתי בכניסה להוספדחה (אירוח ביתי בצ'ילה) בתקווה שבעל המקום לא יטרוק לי את הדלת בפנים. הוא לא היה בטוח שהבין אותי וחזר על המילה בספרדית כדי לוודא ששמע אותי נכון. "קביוס?"
"סוסים אמרת?"

" כן, סוסים!"

הוא בהה בי לרגע לוודא שאני רציני, לוודא שאני לא משוגע.

איפה?

חודש וחצי לפני זה ישבתי עם יפתח בבית קפה קטן בעיר ברילוצ'ה (ארגנטינה) כשהוא העלה את הרעיון של מסע סוסים ארוך. "תן לי יום לחשוב על זה" אמרתי לו.

בערב הלכתי לאיזה פאב מקומי ואת הבירה ששתיתי הקדשתי למחשבות על המסע. שאלתי את עצמי אם אני מוכן לצאת למסע כזה? הרי זה יבוא על חשבון מקומות אחרים שרציתי לבקר בהם.

מהרהר, עקבתי אחרי קו הקצף שעיטר את פנים כוס הבירה שלי, כל לגימה מקרבת אותו קצת יותר אל עבר תחתית הכוס. ככל שהוא ירד, ככה גם גברה ההתרגשות שלי כשדמיינתי את עצמי רוכב על סוס בנופים הפראיים של פטגוניה. סיימתי את הבירה והחלטתי.

"בוא נלך על זה!" עניתי ליפתח למחרת.

ישבנו בהוסטל ונסינו לחשוב איפה יהיה המסלול המתאים ביותר למסע כזה.

חיפשנו אזור שישלב נופים ותרבות מקומית אותנטית ועדיין יאפשר התנהלות נכונה עם הסוסים מבחינת העמסת הקשיים עליהם.

אומרים על הקרטרה אאוסטרל ( Carretera Austral- הדרך הדרומית) שהיא הדרך היפה בעולם. היא עוברת דרך העיירות והכפרים המסורתיים של פטגוניה הצ'ילאנית, מתפתלת בנוף בראשיתי של יערות סבוכים, נהרות ואגמים בצבעי טורקיז ותכלת, מפלים גבוהים לצד הדרך, פיורדים, קרחונים, ומצוקים תלולים.

גן עדן.

הדרך נסללה בשנות ה- 70 וה- 80 כדי לחבר את הכפרים הנידחים של חבל פטגוניה לשאר המדינה. התושבים שמתגוררים בצידי הדרך חיים חיים פשוטים שמתבססים בעיקר על חקלאות, מרעה ודיג. שיצאנו למסע, רוב הדרך לא היתה סלולה אלא דרך עפר משובשת שכמעט ואין עליה תנועת רכבים. החלטנו לרכוב לאורכה ומידי פעם לסטות לאתרים יפים הסמוכים אליה.

איך משיגים סוסים?

מתי וגור הצטרפו אלי ואל יפתח ויחד הגענו לפוארטו מונט (Puerto mont), עיר נמל בצפון פטגוניה הצ'יליאנית והבירה של מחוז לוס לאגוס. מסביב לעיר מפוזרות חוות שמחזיקות סוסים לעבודה ופנאי וזה מקום טוב להתחיל ממנו את החיפוש.

שלושה שבועות הסתובבנו בין החוות כשאנחנו דופקים בדלתות ושואלים אם מישהו מעוניין למכור לנו את הסוס שלו. נעזרנו בחבורה קטנה של מקומיים שאירחו אותנו דרך קאוצ'סרפינג (רשת חברתית לאירוח). אחרי ששמעו מה אנחנו מתכננים הם התנדבו לקחת חלק והתחילו לעזור לנו כשהם מתרגמים, מקשרים אותנו לבעלי חוות ומשאילים לנו את הרכב שלהם.

בסוף קנינו חמישה סוסים משלושה חוואים שונים, ארבעה סוסים לרכיבה ואחד לציוד. ציוד מתאים מצאנו בחנות שהסכימה להכין במיוחד בשבילנו אוכפים, ראשיות, וארכובות צ'יליאניות מסורתיות. העלות היתה כ-500 דולר לכל סוס פלוס הציוד שלו.

זה רק עניין של זמן עד שמשהו ישתבש

לסוס שייעדנו לסחיבת הציוד קראנו דונקי (הוא היה קטן ועקשן כמו חמור) ולשאר הסוסים קראנו פריץ, צאנצ'ו, לוקו, וקטשופ.

החלטנו להתחיל את הרכיבה מהעיירה צ'אייטן (Chaiten) והדרך המהירה והנוחה ביותר להגיע אל המקום הייתה על מעבורת של 12 שעות מפוארטו מונט, דרך הפיורדים המדהימים של פטגוניה. איך מעבירים סוסים על מעבורת? לפעמים רק צריך לשאול.

שאלנו במשרדי החברה שמפעילה את המעבורת אם יש להם מידע על משאית עם מקום לחמישה סוסים. הם הסכימו לתת לנו מספר טלפון של נהג. שוחחנו עם הנהג והוא הסכים להעלות את הסוסים למשאית בתנאי שנכסה את עלויות השייט שלו.

הסכמנו לתנאים!

כמה שעות ספורות לפני העלייה למעבורת משהו השתבש.

אחרי ניסיונות חוזרים ושבים לא הצלחנו להעלות את לוקו למשאית. הסוס התעקש והתפרע, בעט כמו משוגע (לא סתם קראנו לו לוקו) וסיכן אותנו ואת הסוסים האחרים.

שעת יציאת המעבורת לחצה עלינו לקבל החלטה.

אחרי יותר משעה של ניסיונות, בעליו של הסוס הבין שזה חסר סיכוי, הוא התנצל והחזיר לנו את הכסף, ואנחנו נשארנו רק עם ארבעה סוסים. מה עושים עכשיו?

החלטנו שהפתרון המעשי ביותר יהיה למצוא סוס בצ'איטן ויצאנו לשם עם סוס אחד פחות. אם היינו יודעים שנגיע לעיירה כמעט נטושה, יכול להיות שהיינו פועלים אחרת.

עיירת רפאים

לצ'איטן עצמה יש סיפור מרתק. שנה וחצי לפני שהגענו לעיירה, התפרץ הר הגעש הסמוך לאחר יותר מ-9000 שנה בהן היה רדום. העיירה פונתה על כל מתיישביה. אפר ואדי גופרית התפרצו לגובה 30 ק"מ והתפזרו בשמי צ'ילה וארגנטינה עד לאוקיינוס האטלנטי.  ימים ספורים אחרי ההתפרצות, כתוצאה מגשמים רבים, הפסולת הגעשית נסחפה ו"סתמה" את הנהר הזורם לצד העיירה ובכך גרמה לו לשנות נתיב ולהציף את כל האזור כולל את העיירה עצמה.

כשהגענו, לא האמנו למראה עינינו.

המקום נראה נטוש לחלוטין, גגות בתים הציצו מבעד לשכבת אפר עבה שמילאה את הרחובות ורמזה על גודל האסון שפקד את העיירה השלווה.

'איך לעזאזל נמצא כאן סוס?' שאלנו את עצמנו.

לא יכולנו לחזור אחורה, את הטעות כבר עשינו ועכשיו אנחנו כאן עם הסוסים. למדנו שהמקומיים חוזרים לאט לאט לעיירה שננטשה וחלק מהתושבים כבר החלו לבנות את בתיהם מחדש.

התחלנו בגישושים.

התפצלנו ורכבנו בין הבתים והחצרות כשאנחנו שואלים כל אחד ואחת אם הם מכירים מישהו שמוכר את הסוס שלו. מתוסכלים, אחרי יום החיפושים הראשון בעיירה הלכנו לישון שעדיין יש לנו רק ארבעה סוסים.

ביום השני כבר היה לנו יותר מזל ובסוף יום ארוך פגשנו סופסוף גאוצ'ו (חוואי/קאובוי מקומי) שהסכים למכור לנו את הסוסה שלו.

הלכנו לראות אותה ואני מודה שחששנו – היא נראתה רזה מידי ולא היינו בטוחים שהיא תצליח לעמוד במסע הזה. אבל בגלל שהזמן דחק בנו ונוכחנו שזה לא פשוט למצוא כאן סוס מתאים, החלטנו לקנות אותה.

המצטרפת החדשה נתנה לכולנו עוד שיעור במשפט "אל תסתכל בקנקן.." למרות שנראתה חלשה וקצת דאגנו לה, בהמשך הדרך היא הוכיחה את עצמה כסוסה חזקה ואמינה.

יום טיפוסי

מתחילים עם הזריחה, לא מבזבזים זמן. בישלנו דייסת שיבולת שועל והוספנו קפה חם בצד ואחר כך ארזנו את האוהלים והכנו את הציוד להעמסה.

כל בוקר ניקינו את הסוסים כדי להכין אותם לרכיבה ואחרי שהרכבנו את האוכפים, נשאר לנו להעמיס את הציוד על "דונקי".

במהלך היום השתדלנו לעצור כמה פעמים כדי לתת לסוסים זמן מנוחה. את ההפסקה הארוכה של היום הקדשנו לארוחת צהריים של לחם עם ממרח או שימורים, עוד קפה והמשכנו לרכוב. כשהיינו צמאים מילאנו את המים שלנו מהנחלים והמפלים שהיו חלק קבוע מהנוף שליווה אותנו בצדי הדרך.

לקראת הערב, התחלנו לחפש מקום נוח לעצור בו ללילה.

לרוב נכנסנו לחווה מבודדת וביקשנו מהדיירים להעביר את הלילה בשטח המרעה שלהם, שהיה נוח לנו וחשוב לא פחות, לסוסים.

המקומיים תמיד הופתעו לראות ארבעה תיירים על סוסים. הם שאלו הרבה שאלות והתעניינו במרחק שאנחנו רוכבים. אחרי שהתמקמנו וסיימנו לבשל, יפתח היה מוציא את הגיטרה ומנגן לנו שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

בבוקר, לפני שיצאנו לעוד יום רכיבה, הודנו למארחים שלנו כיבדנו אותם בקפה שחור ולפעמים גם קנינו מהם לחם טרי או ביצים.

קטע מיומן המסע שכתבתי:

"הרכיבה באזור מרוחק זה, שמתאפיין בחיים חקלאיים, חיים איטיים ושקטים, בהם רכיבה על סוס אינה זרה לאופי המסורתי והעתיק שאופף את חבל הארץ הזה, גרמה לנו להרגיש לעיתים תחושת שייכות גדולה למקום. לפעמים שכחנו שאנחנו רק תיירים שהגיעו לביקור. המפגש עם התושבים, היה מפגש של הבנה והכרה שלהם בעובדה שאנחנו עוברים דרך ביתם באופן התואם ביותר את אורח החיים השליו שלהם."

ארבע עונות ביום אחד

האזור בו רכבנו, בין הרי האנדים לאוקיינוס השקט, נחשב לאחד האזורים הגשומים ביותר בפטגוניה. באחד השבועות הגשם לא פסק לרגע וירד בעצמה קבועה, לא נחלש ולא התחזק במשך שלושה ימים רצופים.

באחד הימים האלו, חוואי זקן הסכים לארח אותנו בעד תשלום מינימאלי.

הבית היה צנוע מאוד אבל במצב כזה אתה לא צריך הרבה, חום תנור העצים הקטן מיד שינה את ההרגשה שלנו. באזורים האלו הבית מתבסס על התנור הקטן והיעיל הזה שגם מחמם את הבתים, גם משמש כמייבש כביסה וגם ככירה לבישול.

למחרת יצאנו ליום נוסף של גשם מלווה ברוח חזקה וקפואה. ריחמתי על הסוסים, אפילו הם לא הצליחו להישיר מבט קדימה והלכו כשראשם מוטה הצידה, מנסים להתחמק מהגשם שהצליף בפניהם. מזג האוויר היה הדבר המאתגר ביותר במסע הזה והדרך הכי טובה להתמודד עם המצב הייתה בעזרת הומור.

אין טעם לספר את הבדיחות שרצו בינינו, אתכם זה כנראה לא יצחיק, אבל לנו זה שיפר את מצב הרוח. מי שחווה מצב של קושי מנטלי בזמן מסע, יודע מהו כוחו של חיוך ועד כמה אופטימיות והומור הם מפתח להצלחה.

לקראת סיום

בשבוע הרביעי הסוס החזק ביותר שלנו, פריץ, התחיל לצלוע. החלטנו לא לרכוב עליו וכל פעם מישהו אחר צעד לידו והוביל אותו בחבל.

20 ק"מ לפני העיר קויאייקה (Coyhaique), השוטרים שעבדו באורוות סוסי המשטרה של האזור הסכימו שנשאיר את פריץ אצלם לכמה ימים עד שיתאושש.

שיצאנו למסע לא ידענו היכן הוא יגמר. יצאנו בחשיבה של "נראה מה יקרה…"

שהגענו לקויאיקה החלטנו שכאן המסע יסתיים. תנאי מזג האוויר והצליעה של פריץ היו הגורמים העיקריים להחלטה.

הסוף – מוכרים את הסוסים

פעם נוספת התייצבו לצידנו אנשים טובים שעזרו לנו בהשלמת המשימה. חוואי שמתגורר בפאתי העיר, הסכים שנשאיר את הסוסים בשטח החווה שלו עד שנמצא להם קונה. הוא סיפר לנו על שוק חקלאים בו מתבצעת קנייה ומכירה של בעלי חיים. חוואים מכל האזור מגיעים לאירוע ושם יהיה הסיכוי הגדול ביותר שלנו למכור את הסוסים.

הגענו למתחם מלא בתאים בהם הוחזקו בעלי החיים השונים. לכל תא היתה יציאה לשביל המוביל אל המבנה בו הוצגו החיות וביחד עם עשרות חקלאים מחוספסים ישבנו בשורות הצופות אל הבמה וראינו את הסוסים שלנו מוצגים כל אחד בתורו.

יפתח הציג יכולת מופלאה של התמקחות בספרדית עם גאוצ'ואים מקומיים, וככה הצלחנו למכור את כל הסוסים מלבד פריץ שהשארנו מאחור.

יום אחרי המכירה של שאר הסוסים, נסענו לבדוק מה מצבו באורוות סוסי המשטרה בה השארנו אותו. בדרך חזרה תפסנו טרמפ לקויאיקה ובשיחה עם הנהג סיפרנו לו על המסע שעשינו ועל החיפוש אחר קונה לסוס האחרון שנשאר לנו. הוא מיד אמר שאביו בדיוק מחפש לקנות סוס. לפעמים גם המזל משחק תפקיד.

קבענו שעה והאב הגיע.

הוא היה נמוך, נראה שאת קמטיו הרוויח ביושר והיתה לו הבעה עניינית. ללא היסוס הוא ניגש לעניין והתחיל לבחון את פריץ.

אחרי פחות משעה, כשהסוס האחרון שלנו התרחק בנסיעה איטית בתוך הקרון החדש שלו, ידענו שמסע הסוסים נגמר. צפיתי בו מתרחק ברגשות מעורבים של שמחה ואכזבה שמאפיינים סוף של מסע ארוך.

אתה מאוכזב כי נגמר, כי יש קסם בלקום בבוקר מבלי לדעת איפה תלך לישון, כי הרפתקה כזו כנראה לא תחזור. ואתה שמח מההישג, מההבנה שזכית, גם אם זה רק לקצת, לעשות משהו קצת אחר, להרגיש איך חיו כאן פעם, בעולם איטי יותר, עולם שבו הדרך המהירה ביותר להגיע ממקום למקום היתה ברכיבה על סוס.

חזרנו להוסטל, הכנו ארוחת ערב גדולה ושתינו יין טוב. כל אחד דיבר על המשך הטיול שלו. ידענו שמכאן נתפצל בגלל שכל אחד הגיע ליבשת בתקופה אחרת ותכנן את את הטיול שלו באופן שונה.

הרגשה מוזרה… איך ברגע שמכרנו את הסוס האחרון, הסטטוס בו התרגלנו לחיות חדל להתקיים.
חזרנו להיות תרמילאים "רגילים" בדרום אמריקה.