אין לך ניסיון בטיולים? זה לא תירוץ ללא לצאת למסע

0

שמעתי אותו לפני שיכולתי לראות אותו. רעם קבוע בתוך דממת היער שהופרה רק על ידי הצעדים המהירים שלנו, שנבלעו ככל שהתקרבנו אל הרעש הגובר.

ברור שחששתי, הרי עד אותו הרגע ההיכרות בנינו הייתה מבוססת רק על תמונות וסיפורים שקראתי. שמעתי שהוא הרג בעבר, אבל זה היה לפני הרבה שנים והוא לא מסוכן עכשיו כמו שהיה בשנה ההיא.

מעולם לא חציתי נהר לפני כן.

רק לדעת שזה מאחורי

עלינו לאורך הגדה בחיפוש מקום שנראה בטוח לחצייה. אחרי רבע שעה בערך הגענו למקום אידאלי. נראה כאילו זווית הקרקע הייתה מישורית יותר והמים זרמו בצורה חלקה, ללא הפרעות של סלעים ומפלים שצובעים את המים בקצף לבן וגועש.

עמדתי על הגדה והסתכלתי על הזרימה, מנסה ללמוד אותה, לזהות נקודות בעיתיות ולתכנן איזשהו מסלול בתוך התנועה הבלתי נגמרת של המים. מהר מאוד הבנתי שאני חושב יותר מידי, אז בחרתי לי נקודה בצד השני והתמקדתי עליה.

באקט שגוי של מתחילים, הורדתי נעליים, קשרתי אותן לחלקו העליון של התיק ונעלתי את סנדלי הקרוקס. פשוט לא רציתי ללכת עם נעליים רטובות במשך כל היום.
רציתי כבר להיכנס ולהיות בצד השני של הנהר, לעבור את זה ולדעת שזה מאחורי.

להישאר מרוכז

בצעדים הראשונים, הקור של מי הקרחונים תופס את רוב תשומת הלב, אבל מהר מאוד, עם הכניסה לחלק העמוק יותר, השפעתו נשכחת, נדחקת על ידי עוצמת הזרימה המשתקת וכל מה שנשאר לך בראש הוא 'לא להיסחף… רק להגיע לצד שני'.

עמוק יותר בתוך הנהר, כשהמים הגיעו לגובה המותניים והרגשתי שאני מתחיל לאבד שליטה, התחילה המלחמה המוכרת בין הפחד לריכוז כשכל צעד לווה בקולות הגיון מתנגחים. 'תמשיך, תחזור… תמשיך, תחזור…' ובאותו הזמן, כמו חול ים תחת רגליים יחפות, האבנים הקטנות בקרקעית הנעלמת נסחפות לך מתחת לרגליים, מקשות עוד יותר על היכולת להישאר יציב ולמצוא אחיזה לקראת הצעד הבא.

במאמץ לשמור על שיווי המשקל, השענתי את הגוף קדימה נגד כיוון הזרימה והמשכתי להתקדם בהליכה אלכסונית. אחוז פחד ובניסיון לזהות את הנתיב הנוח ביותר להמשך, הסטתי מבט לעבר המים הזורמים ביני לבין הגדה השנייה, כשהעין הלא מאומנת נמשכה אחרי תנועת המים המהירה וגרמה לי לאבד את היציבות לרגע. אינסטינקט מהיר החזיר אותי לעמוד בזווית המתאימה, אבל כתוצאה מהתנועה איבדתי אחד מסנדלי הקרוקס ונאלצתי להמשיך עם רגל יחפה.

אחרי מספר צעדים נוספים, הרגשתי שקו המים שסימן את גובהו על החולצה שלי החל לרדת והתחלתי עולה לכיוון הגדה המיוחלת.

איבדתי נעל, הייתי רטוב והקור חזר להיות מורגש, אבל ידעתי שאם אלו הבעיות שלי, המצב שלי טוב. סוף סוף יכולתי לנשום לרווחה.

אם רק הייתי יודע

אם רק הייתי יודע שבשנים הבאות אחצה עוד עשרות נהרות כאלו.
אם רק הייתי יודע שהפחד מהם רק ילך ויגדל.
אם רק הייתי יודע עד כמה עוד אתגעגע להרגשה המדהימה הזו של חוסר הידיעה, של חשש מעורב בציפייה בתחילתו של אתגר גדול.

פעם חשבתי שאני לא יכול לעשות משהו בגלל שאין לי ניסיון, היום אני מבין שחוסר ניסיון בשום אופן לא יכול להיות תירוץ מהסיבה הפשוטה שהוא הכרח, פשוט עוד שלב בדרכו של מטייל.

אולי גם יעניין אותך