כמעט מתתי, החיים טובים!

סיפורו של הענק הלבן

0

שליטה מתערערת

בגובה הזה היה לי ברור שמדובר על מחלת גבהים. כאב ראש, חולשה ועייפות כללית יחד עם העובדה שצעקתי שטויות לאויר כשאין אף אחד מסביבי, לא השאירו מקום לספק.

ידעתי שהפתרון החכם הוא לרדת למטה כמה שיותר מהר, אבל הייתי כל כך קרוב למעבר ההרים ממנו אוכל לרדת לכיוון השני, לכיוון אליו תכננתי להתקדם.

בחרתי להמשיך לטפס.

עוד מאה צעדים, מנוחה. רק עד הסלע הקרוב, מנוחה. 'איפה המעבר המזדיין הזה?'
מציב לי מטרות קרובות, המשכתי לטפס צעד אחר צעד כשאת ייבוב השטויות שפלטתי למרחב הבודד המרתי, בריכוז מושלם במטרה, לסיסמאות מוטיבציה ועידוד עצמי.

"הכל בראש, תישאר מרוכז" נהמתי.

כשהגעתי למעלה הרגשתי שאם אעצור עכשיו ואשב, לא אצליח לקום. הרגשתי חלש וקרוב לעילפון. ומי יודע כמה זמן יעבור עד שימצאו אותי? הרי לא ראיתי בן אדם אחד בשלושת הימים האחרונים.

בידיים רועדות צילמתי תמונה לא מושקעת בשיא הגובה והמשכתי ללכת.
'אם אצליח לצאת מזה בחיים, זה יהיה זיכרון נחמד'.

"רד למטה, רק תרד למטה" לחשתי בנחישות והתחלתי זורק את הרגליים שלי במורד המדרון.

כן, זה מסוכן

גם הפעם הזאת לא רציתי לצאת לטרק לבד. אבל אחרי כמה ימים שלא מצאתי אף אחד, התחלתי להבין שאני מתעכב לשווא. אם לא אצא עכשיו, זה פשוט לא יקרה.
יכולתי להמשיך ולחפש אבל זאת הרגשה רעה וגם סיכון שלעצמו לנסות ולשכנע אנשים שאתה לא באמת מכיר לצאת אתך להרפתקה מסוכנת. החלטתי שאני מספיק מנוסה בשביל לא לתת לפחד ולסכנה שביציאה לבד לעצור אותי.

הרי זאת לא פעם ראשונה שאני מתהלך בהרים, אני מודע לקיומן של הסכנות.
אין מה לעשות, זה חלק מהעניין. כשאתה מתעסק בתחום הזה אתה לוקח בחשבון את ניהול הסיכונים היומיומי.

כל טיול שעשיתי עד היום, היה במובן מסוים לקיחת סיכון והתמודדות עם ים גדול של רגשות חדשים בהם פחדים שמציפים לנגד עיניך את הסכנות, לפעמים גורמים לך לשכוח את הצדדים החיוביים של המסע.

גבולות חדשים

גם בתחום הטיולים, ככל שעולים גבוה יותר בסולם הידע והמקצועיות, הנוף משתפר אבל אתו גם גדל הסיכוי להיפגע כשנופלים.

האם הסכנה היא סיבה מספיקה כדי לא לעשות את מה שאנחנו אוהבים, כדי להפסיק ולנסות לדחוף את עצמנו לעבר המקום בו אנחנו רוצים להיות?

זה כבר תלוי במידת התשוקה שלנו לעניין אל מול התשוקות שלנו לתחומים אחרים בחיינו. אבל ההחלטה לקחת את הסיכון ולהתנתק מהגדרות מטשטשות של מסוגלות, היא שמשנה את תפיסת היכולת העצמית ומגדירה לה גבולות חדשים.

בחזרה לאזור הבטוח

אחרי שעתיים ו – 800 מטר של ירידה הבנתי פתאום שאני בסדר, שכאב הראש חלף.
הרגשתי רגוע יותר וסוף סוף הצלחתי לחשוב על משהו אחר חוץ מ-"רד כבר למטה".

עצרתי להתיישב ליד אגם טורקיז ציורי ולמלא את בקבוק המים הריק. הרגשתי בוגר יותר, חופשי יותר להתהלך בתוך עולם מלא קשיים עתידיים וידעתי שאני בטוח, שמכאן כבר אצליח להגיע חזרה אל הכפר.

לקחת סיכון או לוותר

מבין את טעותי ומודה למזלי, בצעדי האחרונים אל עבר הכפר הבטוח קיבלתי החלטה, 'לא אעשה את הטעות הזאת שוב, לעולם לא אצא עוד לטייל לבד'.

מהרהר, קולות רחוקים של אנשים קרובים חזרו לראשי, מציעים לי לא להסתכן, לצאת למסעות פשוטים יותר. אולי הם צודקים?
אולי, אבל האמת מספרת שאם הייתי מחכה למישהו שיצטרף אלי, כנראה שלא הייתי מגיע לרוב המקומות בהם זכיתי לבקר.

בכל שינוי בהלך המוכר של הדברים קיים הסיכון, לא תמיד ניתן להעלימו אבל לרוב ניתן למזערו על ידי התנהלות נכונה שמתבססת על ניסיון, התנהלות הדרגתית ובניית החוויות בצורה מבוקרת שמעלה את  הביטחון העצמי ואתו את הסיכוי להצלחה.

בטבע כמו בתחומים אחרים, שאלת הסיכון היא רק עניין של זמן אבל בסוף כמעט בכולנו טבוע הרעיון, האידיאל שמכוון אותנו בדרכים המצטלבות של חיינו, אותו סדר עדיפויות פשוט לכאורה שלעיתים מתעמעם תחת כוחה המזמין של הדרך המוכרת.

מבט אחרון לאחור

רעש התרנגולות מן הכלובים הקשורים על הגג וצפיפותו המחניקה של האוטובוס המקרטע נדחקו מראשי כשהסתכלתי מן החלון על בתי הכפר המתרחקים. נחים על מצע של עשב צהוב, הם נראו כה קטנים תחת נוכחותו הדוממת, המאיימת של הענק הלבן מאחוריהם, הענק שכעת הכיר אותי כל כך טוב, שחשף אותי, שמשך אותי למטה ואפשר לי לעלות בחזרה, ובכך הזכיר לי למה אני כל כך אוהב לחיות.

שלושה ימים אחר כך יצאתי למסע נוסף… אבל זה כבר סיפור אחר.

אולי גם יעניין אותך