8. האי הצפוני, סוף. הכנות לאי הדרומי

0

לפני שנה נהרג אחד המטיילים שעשה את השביל. גיליתי את זה שעשיתי מנוי חצי שנתי לבקתות של ניו זילנד. הגברת הבהירה לי עד כמה זה חשוב לרשום את שמי בכל ספרון הרשמה שנמצא בבקתות, ככה שאם יקרה לי משהו, ידעו איפה כבר עברתי.
הוא (הבחור האנגלי שנהרג) לא עשה זאת ולכן לקח הרבה זמן עד שמצאו את הגופה שלו, פשוט לא ידעו איפה לחפש.

ניו זילנד מדינה כל כך צרה שמזג האויר בה יכול להשתנות מקצה לקצה עוד לפני שתספיק להחליט אם כדאי לשים מעיל היום או לא…

גיל אפרת | טה אררואה

אז התשובה היא כן, ברור שאני פוחד, לא לפחד זה מטופש. כשהכל מסביבך מתוכנת לנטוע הרגשה של חוסר ודאות, של פחד "ממשהו" גדול ולא מוכר, קשה להתעלם.

עד עכשיו כבר למדתי על השביל שהניסיון הגדול שצברתי עד היום לא בהכרח יציל אותי כשאני יודע שהגוף והאינסטינקטים פועלים על פי הצורך הדחוף של הרגע ולא על פי החשיבות של צרכי העתיד (ראו ההחלטות הטיפשיות שלקחתי עקב הפציעה של תחילת המסע).

גיל אפרת | טה אררואה

אבל דבר אחד שהניסיון כן לימד אותי הוא לתעל את רוח הפחד למנהרת התשוקה, דוחף אותי להתעמת ולהמשיך לא למרות, אלא בגלל הפחד, בגלל אותו דחף הרפתקאנות ואדרנלין שהוציא אותי מהמקום הנוח, מהמעגל המרקיב של השגרה והביא אותי לכאן.

עד עכשיו, באי הצפוני, היה לי קשה, קשה יותר ממה שציפיתי. אבל הקושי הזה הוא האתגר שבשבילו יצאתי לחצות את ניו זילנד ברגל.

גיל אפרת | טה אררואה

הקושי וההתמודות הם שנותנים משמעות לדרך והם שזורעים סיפוק בהצלחה. הם שבסוף ישימו את המכשול שיעצור אותי והם שיגרמו לי להמציא מחדש דרך לנצחו.

בטיול כמו בחיים, אני לפעמים שואל מה הטעם?
אבל הסבלנות והעקשנות מביאות את הרגע שמזכיר לי את מה שאני תמיד חוטא לשכוח.

אותו רגע שהיכה בי בדרך לוולינגטון.
כשחציתי את הרי הטרארואס (Tararuas) שהיו כהכנה לאופיו הקשוח של האי הדרומי.

הלכתי על חוד הסכין של הרכס הצר שמתחתי העמקים כמו העלו עשן כשהעננים צפו במהירות במעלה המדרון, מספקים מחזה מדהים שמשנה את תמונת הנוף מדקה לדקה ובזאת משאיר אותך דרוך, מזכיר לך לא להיות שאנן ולהמשיך ולהתקדם מכיוון שתנאי מזג האויר יכולים להשתנות תוך רגע.

גיל אפרת | טה אררואה
הבקתה בה ישנתי בלילה הראשון בהרי הטרארואס

בהתחלה, כשעליתי אל החלק החשוף והמסוכן יותר של ההרים תקפה אותי מעין עצבנות, רצון למהר ולעבור את זה כמה שיותר מהר כל עוד מזג האויר לטובתי.

לבד ותשוש מהעלייה התלולה, הגעתי לאחת הפסגות של הרכס כשהעצבנות התחלפה בשלווה.

עצרתי במקום והסתכלתי מסביבי, מחייך, סופג, מעריך, נותן לזמן לחלוף מעלי כשבנקודה בה אני עומד הכל נעצר כשהרגע השקט מוכיח לי פעם נוספת שאני עושה את הדבר שאני כל כך אוהב ובועט בכל ספק שעלה בי לפני שיצאתי לחצות את ניו זילנד.

גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה

גיל אפרת | טה אררואה
חוד הסכין שלאורכו צעדתי

לא יודע כמה זמן חלף עד שהשלווה התחלפה בהתרגשות, בציפייה לאי הדרומי המתקרב, בו נוף ההרים המרוחקים הוא דבר של יומיום על השביל.

אותה ציפייה שהוציאה אותי מקיפאון האושר שעצר אותי והשכיחה את התשישות, דוחפת אותי להמשיך ולהתקדם.

האי הדרומי! אני לא יכול לחכות…

גיל אפרת | טה אררואה
וולינגטון ברקע, רגע לפני שהגעתי אל העיר

ההכנות

הגעתי לוולינטון ולקחתי מספר ימי מנוחה כדי לתכנן את הקטעים הבאים של השביל ולחדש ציוד שנהרס עקב התנאים הקשוחים של האי הצפוני. בשבועות הקרובים יהיה עלי לעבור במקומות המרוחקים, המאתגרים והיפים ביותר שמספק האי הדרומי ואולי ניו זילנד כולה.

גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה

גיל אפרת | טה אררואה
חדש לעומת ישן
גיל אפרת | טה אררואה
פרידה "מרגשת" מהנעליים הישנות

הישובים בהם אעבור קטנים ורק לפעמים יש בהם חנות קטנה ויקרה שבה אוכל לקנות אספקה מחודשת של אוכל. לכן, החלטתי לקנות חלק מהאוכל כאן בוולינגטון ולשלוח אותו לעצמי בדואר.
בגלל עלות המשלוח לא חסכתי כסף, אבל התפריט היומי שלי יהיה מגוון יותר ומתאים יותר לאופי המסע.

גיל אפרת | טה אררואה

גיל אפרת | טה אררואה
האוכל לפני ואחרי שהוכן לשליחה

בימים הקרובים אקח את המעבורת שתעביר אותי לעיר פיקטון (picton) שבאי הדרומי, משם יהיה עלי לקחת מעבורת נוספת שתשים אותי בנקודה הצפונית של הטרק "קווין שרלוט" שהיא הנקודה הצפונית ביותר של השביל על האי הדרומי.

מפת התקדמות (מלמעלה למטה):

גיל אפרת | טה אררואה