7. הרים ושייט נהרות באי הצפוני
נכנסתי לשבוע שלם של מזג אוויר חורפי וגשום, אבל זה לא מנע ממני ללכת 40 ק"מ בממוצע ליום.
כשאוקלנד מאחורי, הרגשתי סופסוף שהגוף מאפשר לי ללכת בקצב הרגיל והיחסית מהיר אליו התרגלתי עם השנים.
התקדמתי עם מטרה ברורה לפצות על הזמן האבוד שגררה איתה הפציעה של תחילת הדרך ולחזור ללו"ז המקורי של 4 חודשים לסיום השביל.
בהתחלה, צעדתי לבד כשמטרת המרחק והאתגר היומי שהצבתי לעצמי עוזרים לי לשמור על חשיבה ממוקדת ובכך מפצים מעט על הבדידות שתוקפת שהראש מהורהר.
אבל הבדידות נדחקה הצידה בימים שאחרי המילטון, שהקצב החדש עזר לי לגלות שיש עוד כמה משוגעים כמוני שמקווים לחצות את ניו זילנד השנה.
פגשתי את רוב וג'וס (לא ג'וש) האנגלים אחרי העיירה טה קותי (te kuti). צעדנו יחד במשך כמה ימים דרך קטע ג'ונגל יפיפיה שסימן את הק"מ האלף של המסע וסיפק לראשונה טעימות מהבקתות הידועות של שבילי ניו זילנד.
הבקתות נפוצות יותר באי הדרומי ומספקות מחסה, מיטה, מים, שירותים ולפעמים גם אח לחימום.
כשכריסטמס בפתח, הלכנו כשהם שרים שירי חג (מסתבר שיש בלי סוף) ומנסים ללמד אותי לשיר יחד איתם. מאוחר יותר ניסינו לחשוב מהו סרט חג המולד הטוב ביותר כש- "שכחו אותי בבית" זכה להיות בין המקומות הראשונים.
המשחק האחרון היה ממש מתבקש – "מה נאכל לארוחת החג?"
כמות האנרגיה והמאמץ הרב שכרוכים בהליכה מתמשכת כזאת גורמים לי, וכמעט לכל מי שפגשתי עד עכשיו, רעב מתמשך ומציק שמעלה מחשבות הזויות על ארוחות מלכים וגורם לך לדמיין באופן קצת פתטי, אבל בלתי נשלט, מה תאכל בעיר הבאה: 'חביתה, מלאה בשמן וחמאה, ירקות, תפו"א, בשר… יחד עם רטבים ותבלינים והכל בכמויות שלא תואמות כלל את המראה השדוף של כולנו.
אני איבדתי 4 קילו מאז שהתחלתי את המסע וג'וס ורוב איבדו 8 קילו כל אחד!
(אולי יעניין אותך פוסט שכתבתי על מה אוכלים בטרקים)
הגענו יחד לתמאראנוי (Taumarunui) וקנינו כמויות אוכל שהיו יכולות להספיק ל- 10 אנשים. אחרי שקנינו את האוכל הגענו לקמפינג וגילינו שיחד איתנו יחגגו עוד כעשרה "שביליסטים" שתכננו את דרכם ככה שיגיעו אל העיר בדיוק בזמן החג. בעלי הקמפינג אירגנו ארוחת חג לכולנו אז גם זכינו להוסיף על כמויות האוכל שכבר קנינו.
אחרי יומיים מנוחה, המשכנו לאחד מהמקטעים היפים שסיפק האי הצפוני עד עכשיו. מקטע של 12 ימים שכלל הליכה בפארק הלאומי טונגרירו (tongariro) ושייט של שלושה ימים על נהר הוונגאנוי (Whanganui , וכן, השייט הוא חלק מהשביל).
השביל בטונגרירו נחשב לאחד הטרקים היפים בעולם וזכה לפירסום רב אחרי שאחד ההרים שבפארק (Ngauruhoe) זכה להיות "מאונט דום", הר הגעש המושלם של סרטי שר הטבעות.
יום לפני הטיפוס, תקפו את רוב כאבים עזים בקרסול.
בבוקר הטיפוס הוא הרגיש שהלילה לא פתר את הבעיה.
כבר שיריינו מקומות לינה בקמפינגים שעל נהר הוואנגנוי ושילמנו על השכרת הסירות, לכן הוא החליט לדלג 5 ימים קדימה ולחכות בנקודה שממנה מתחיל השייט כדי לאפשר לרגל לנוח וכדי לא למנוע מאיתנו המשך התקדמות תקין.
אני ג'וס ופיטר (בחור סקוטי שפגשנו בתמאראנוי) המשכנו לעבר ההר. הנוף היה מדהים אבל זה אחד האזורים המטויילים בניו זילנד כולה וכמות האנשים היתה פשוט מגוחכת. חלק מהאהבה שלי להרים והעוצמה שהם משרים עלים נובעת מחווית הניתוק שהם מספקים ובהתחלה לא הצלחתי להתנתק בגלל שכל רגע חלפתי על פני קבוצת אנשים נוספת.
אבל העובדה שהלכנו יותר מ – 1000 ק"מ בחודש וחצי האחרון הציבה אותנו בכושר טוב יותר משל רוב האנשים שבאו לטייל באזור. הופתענו לגלות שבשעה ארבע כבר כמעט ולא נותרו מטיילים על השבילים שעל ההר בגלל שרובם בחרו לרדת מחשש הזמן.
נשארנו כמעט לבד!
הצלחתי לשכוח מכמות האנשים הגדולה שעל פניה חלפנו. הנופים המדהימים החלו להיספג והזכירו לי את התקווה התמידית שמלווה אותי, תכנית המגירה הלא גמורה של חיי שמהדהדת לי בראש גם שאני מטייל וגם שלא – 'כל כך הרבה מקומות ונופים חדשים שעדיין לא הספקתי לראות… יש לי עוד כל כך הרבה מהעולם שטרם הספקתי לגלות'.
יומיים וחצי אחר כך והגענו לנהר. רוב חיכה לנו שם וכולנו קפצנו על הסירות.
גם כאן חששתי מכמות האנשים אבל מהר מאוד הבנתי שהנהר עצום וכשרציתי, יכולתי בקלות לשוט כשאין אף אחד מסביבי.
הנהר סיפק נקודת מבט שונה על הג'ונגל שבו התרגלתי ללכת, מעין מרחב שקט וגדול יותר מהשביל המצומצם, מרחב מוקף במפלים וצוקים יפיפיים שהיו לאי של שלווה בים של הספק וקצב התקדמות שבמטרה המחייבת – סיום השביל לפני החורף.
לא ביזבזנו רגע, מיד כשיצאנו מהסירות החזרנו את התרמילים אל הגב שכבר התחיל להתגעגע והמשכנו לצעוד. ביומיים הבאים הלכנו בין כפרים קטנים בעלי שמות בינלאומיים וכך קרה שהלכנו מירושלים ללונדון בשעתיים.
באיזור ירושלים, לא מצאנו מקום מתאים ללינה אז דפקנו על דלת אחד הבתים כדי לבקש להקים את אוהלים בחצר. אחרי שהאישה הנחמדה הסכימה, הצענו להחזיר טובה ומצאנו את עצמינו מכסחים בתורות את הדשא עליו הקמנו את האוהלים עוד באותו הלילה.
בסוף הגענו לעיר וונגאנוי ומכאן נשאר לי עוד מקטע אחד כדי לסיים ללכת את האי הצפוני של ניו זילנד.
מפת התקדמות (מלמעלה למטה):
