6. מה הטעם של מי שלולית?

0

ניו זילנד ידועה כמדינה רטובה במיוחד ולכן כשהחלטתי שאני הולך לחצות אותה ברגל, לא חשבתי שאחד מהמכשולים שבהם אתקל יהיה מחסור במים. האמת, לא טעיתי לגמרי.

מתחילת השביל ועד היום לא היה קטע ארוך יותר מ- 20 ק"מ ללא מים אבל עדיין, הגעתי למצב בו נאלצתי לשתות מי שלולית אפרוריים וחומים מצד הדרך.

טיילתי במקומות מדבריים בעולם ובישראל ובאזורים חמים מאוד אבל דווקא כאן, בניו זילנד, הגעתי למצב צמא שחייב אותי לקחת צעדים נואשים. העובדה שהשבועות האחרונים היו מאוד גשומים הופכת את המקרה ל"מצער" עוד יותר בגלל שמים לא היו חסרים על השביל, להיפך, הכל זרם.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד
אוקלנד

זה קרה בקטע שבין אוקלנד להמילטון.
ההגעה לאוקלנד היתה סימלית בשבילי בגלל שזה המקום בו נחתי (מהמילה לנחות) כשהגעתי לניו זילנד.

צעדתי דרך פרוורי העיר שאני מרגיש קשור למקום, כאילו הליכה רצופה של כמעט חודש שלם וההכירות הדורשנית שמסע כזה יוצר בין אדם למקום, העלימה את התייר שהייתי והקנתה לי את הרגשת השייכות אליה אני שואף במסעות שלי.

אחרי יום מנוחה באוקלנד, המשכתי ללכת דרומה שאני מרגיש טוב ובשליטה מלאה על הפציעה בעצם השוק שהחלה להתפוגג ולהתערבל בין שאר הפציעות והכאבים (בעיקר קרסול וברכיים) שבאים כחלק בילתי נפרד מצעידה ממושכת בשבילים ארוכים בעולם.

הלכתי בין בתי חווה מרוחקים ושטחי מרעה ירוקים כשהגשם החל לרדת. בהתחלה היו טיפות קטנות שהתנדפו מהבגדים לפני שהספיקו להיספג. חשבתי שאין טעם ללבוש את בגדי הגשם הניילוניים והאטומים שרק יגרמו לי להזיע יותר במקום למלא את תפקידם המקורי.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד

העשבייה הרטובה והשיחים המטפטפים הצליחו במה שנכשל הגשם והרטיבו את הבגדים שלי כשנכנסתי לקטע מיוער וסבוך.

בעוד אני מפלס לי דרך בין העלים, הגשם התגבר.
'אני ממילא כבר רטוב' חשבתי, 'גם עכשיו אין טעם ללבוש את בגדי הגשם'.

10 דקות הספיקו לי כדי להבין את הטעות שלי כשהגשם הכבד הזכיר לי את ההבדל המשמעותי שבין להיות רטוב ללהיות ספוג במים. אותו הבדל שהופך רוח קרירה ומלטפת לרוח מקפיאת עצמות, אותו הבדל שמזכיר לך להעריך את השליטה באצבעות הידיים אחרי שאלו איבדו כל תחושה, אותו הבדל שגרם לי לקלל את הרגע שוויתרתי על בגדי הגשם כי עכשיו, כבר באמת אין טעם ללבוש אותם.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד
הפוגה מהגשם

הגשם פסק בעוד אני ממשיך לצעוד בשבילים החלקלקים. למרות שהרגשתי בשליטה מלאה על הפציעה, הפחד שהיא תחזור ותמנע ממני להמשיך ללכת, המשיך לנקר לי בראש ושינה את סדר העדיפויות ותהליך קבלת ההחלטות שלי כשהדאגה העיקרית שלי היתה – איך לא להחמיר את הכאב ולהיפצע שוב פעם.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד
חקלאי מקומי שאמר: "הקיץ הכי גשום ב – 30 השנים האחרונות"

השעה היתה ארבע אחרי הצהריים ולפני היו 10 ק"מ של קטע תלול מלא ירידות ועליות.
"5 שעות" הכריז איזה שלט בבטחון, אבל אני הערכתי שזה ייקח לי שעתיים וחצי.

בעקבות מזג האוויר החורפי והקר צריכת המים שלי ירדה משמעותית ככה ששני הליטרים שסחבתי מתחילת היום הספיקו לי ל – 30 הק"מ הראשונים.

בהסתכלות על המפה ראיתי שעלי לצעוד על שיאו של קו הרכס, ככה שהסיכוי שאתקל בערוץ מים לא היה גדול במיוחד אבל במחשבה שמתחילת היום כמעט ולא הרגשתי צורך לשתות יחד עם הרצון שלי לסיים את עשרת הקילומטרים הבאים במהירות האפשרית והניסיון לשמור על הרגל המבריאה, הגעתי למסכנה המטופשת שמשקל המים רק יקשה עלי ויאט אותי.
העובדה שהכל היה רטוב סביבי יצרה את המחשבה הכללית שליוותה אותי בקבלת ההחלטה – 'במקרה הכי גרוע, אשתה מהמים שבשלוליות בצד השביל' חשבתי, אבל לא באמת האמנתי שאעשה זאת.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד
בתוך ענן – שיא גובה על קו רכס

אחרי 4 ק"מ חומרת הטעות שלי החלה לחלחל כשניסיתי לשווא להרוות את צמאוני בשתיית טיפות המים האחרונות שנשארו בבקבוק המים שלי, ההבנה שלא אוכל להמשיך שמצב הזה הכתה בי בשעה שניסיתי לשאוב ולשתות את טיפות המים המחכות ליפול מקצוות העלים.

הפציעה, הכאבים בקרסול, הקור, הרגליים הרטובות – כל הצרות שלי כמו נדדו לאותו חלק במוח שאוגר את הבעיות היומיומיות  של מה ללבוש, סטטוס חברתי, הצורך למהר כדי לא לאחר. אותן בעיות לא חשובות שליוו אותי בחיים שלפני השביל ועכשיו נשכחו כשהגוף הזכיר לי את אחד הצרכים הבסיסיים של כל אדם באשר הוא – מים!
בגרון יבש וראש מסוחרר המחשבות התחילו לרוץ לי בראש.

'טיפש! איך נתתי לפציעה להשפיע על השכל הישר? אף פעם לא עשיתי טעות כזאת'
'אוקי אוקי, אין טעם להתעצבן… פתרון… אני צריך פתרון!'

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד
שלט אזהרה: "המקטע מיועד למטיילים עם ניסיון"

עמדתי בצומת שבילים. מבט מהיר במפה ואלו העובדות – השביל שהייתי אמור לצעוד עליו המשיך עוד כ- 6 ק"מ על קו הרכס שבסופם תהיה לי גישה למים ואילו על השביל שאיני אמור ללכת עליו אוכל למצוא מים אחרי שני ק"מ של ירידה בלבד.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד
ספוג!

הרגשתי שאני חייב לשתות כמה שיותר מהר אבל ידעתי שאם אבחר להתרחק מהשביל, לא אספיק לחזור ולסיים את היום איפה שתכננתי. גרוע מזה, אאלץ להתחיל את הבוקר של מחר עם עלייה לא מתוכננת.
4 ק"מ אולי לא נשמעים הרבה כחלק ממסע של 3000 ק"מ אבל בשלב הזה, כשהתקרבתי לסוף יום של 40 ק"מ, המחשבה על התרחקות מהשביל ואי השלמת היעד היומי הטרידה אותי יותר מידי.

בחיפוש אחרי פתרון הולם, המבט שלי זיגזג בין המפה שבידי לבין שלולית קטנה ובוצית בצד השביל ואחרי כמה דקות קיבלתי החלטה.

כרעתי אל עבר השלולית ומלאתי חצי בקבוק בעדינות, מנסה לא להפריע לקרקעית הרדודה של השלולית ובכך לגרום לבוץ השקוע לעלות ולהעכיר את המים עוד יותר.
הוצאתי את הבנדנה שלי, קיפלתי אותה לשניים ומזגתי את המים דרך הבד המקופל לשקית השתייה שלי בניסיון לסנן חלק מהליכלוך. אחרי הסינון, המים עדיין היו חומים, אבל ידעתי שהם הצטברו מהגשם שירד מספר שעות לפני כן והנחתי שהם נקיים מחיידקים מזיקים.

סיימתי חצי ליטר בלגימה אחת ארוכה, בצורה לא מפתיעה חלקיקי העפר הקטנים שנלוו למים לא גרמו לחוש הטעם הלא מפותח שלי להרגיש שוני מיוחד בטעמם.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד
אחרי שהגעתי למקור מים נורמלי, מבט לאחור אל הרכס עליו צעדתי

למעשה הרגשת הקלה כללית הציפה את הגוף שלי והרגשתי שאני יכול להמשיך ולהשלים את היעד היומי שהצבתי לעצמי, 'במקרה הכי גרוע, אשתה מהמים שבצידי השביל' חשבתי, אבל הפעם ידעתי שזה לא כזה נורא.

מפת התקדמות (מלמעלה למטה):

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד