13. תשובה לבחור עם הראסטות ורגע לפני סיום

הבחור עם הראסטות – הבהרה

"ביום אחד??" שאל בהפתעה מאשימה הבחור עם הראסטות כשהוא מגלגל את עיניו, "לאן אתה ממהר, מה עם להינות מהטיול שלך?"

זאת לא הפעם הראשונה שאני מקבל תגובה כזאת אחרי שמישהו שואל אותי בכמה ימים אני מתכנן ללכת מנקודה אחת לאחרת.
בד"כ התשובה שלי תהיה הרבה יותר מהירה ממה שהוא והחבר'ה שלו תכננו לעשות ולכן הם מסיקים שאני רץ כל הזמן, דוחף עצמי להספק גדול, סובל מהמאמץ הגדול שאני משקיע ולא עוצר להינות מהטיול.

הצורה שבה הוא שאל את השאלה באה להבהיר לי שהוא חושב שאני איזה טמבל שחצן שלא מבין מהי המשמעות של להינות בטיול.

כרגיל, אפילו לא ניסיתי להסביר לו, עניתי "זה הקצב שלי" ועזבתי את המקום בהרגשה שאני לא מעוניין לבזבז את הזמן שלי על העניין הזה.

אבל בגלל שזה קרה לי כל כך הרבה פעמים, אפילו עם חברים קרובים שלי, שאולי חלקם עדיין חושב ככה, אולי הגיע הזמן להסביר למה לדעתי הם טועים ולענות פעם אחת על העניין, בתקווה שהערות אלו לא יחזרו.

דבר ראשון, נכון, אני צועד בממוצע 30-40 ק"מ ביום (אגב, מרחק שלא ישמע כזה נורא להרבה מהטיילים על הPCT – שביל הרכז הפסיפי ).

דבר שני, אתעלם מהעובדה שהנאה היא סובייקטיבית ותלוייה באישיות ועוצמתה נקבעת על פי המשמעות שאחד מעניק לרגע מסויים. כדי לפשט את העניין נגדיר הנאה כ:
"הרגשה של כיף, סיפוק ושמחה לאורך זמן מסויים".

הבחור עם הראסטות חייב להבין שמה שהוא חווה כקושי במהלך טיול, אצלי הוא עניין של יומיום שאני מאוד רגיל בו. הטעות העיקרית שלו היא שהוא מדמיין את עצמו הולך בקצב שלי, מבלי לעשות את ההפרדה ולהבין שהיכולות שלנו והתפיסות שלנו שונות בתכלית. זה כמו שאשאל שחקן כדורגל איך הוא נהנה לרוץ במשך 90 דקות? מבלי להתייחס לעובדה שהוא מקצוען שמתאמן ומתעסק בספורט כל יום.

הניסיון הביא אותי לדעת להרים את הראש ולהסתכל מסביב גם בזמן עלייה קשה ולא להציץ מידי פעם מתוך מסך קבוע של רגליים נגררות כדי לראות "עוד כמה נשאר". הוא לימד אותי לעצור ולהסתכל לאחור כדי להרוויח שני טיולים באחד (תודה לשצקי), להעריך את הנוף גם כשמעונן ולקבל את התנאים המשתנים בהבנה.

כשאדם עושה משהו כל יום – כל היום! הוא יהיה טוב בו בין אם הוא רוצה ובין אם לא.
למעשה, הגוף והראש שלי כל כך מורגלים במלאכת ההליכה, שהיכולת שלי לקבל את הקשיים של הטיול באה בצורה כל כל טבעית עד לרמה שהיא מבטלת כמעט לחלוטין את הרגשת הקושי שאחרים בד"כ חווים.
זה יכול להישמע קצת מזוכיסטי אבל נשבע שזאת האמת.

קשה לי, אבל הקושי אינו זר לי ולרוב, הדרך בה אני מקבל אותו היא אותה דרך בה אדם מקבל את קשיי היומיום הבסיסיים – הם שם, אבל אנחנו נוטים לשכוח אותם תחת כוחו המסווה של ההרגל המוכר.

רגע לפני סיום

'מעניין מה אעשה שאחזור לארץ?
במה אעבוד?
איפה אגור?
כמה זמן הפעם אוכל לשאת את משקל החיים בארץ? (כבר הודיעו לי על מילואים במאי).
למה אני חושב על הדברים האלו בכלל?
עדיין נשארו לי  יותר מ- 300 ק"מ נוספים לפני שאסיים לחצות את ניו זילנד…'

כן, אין לי שליטה על זה. אני כבר חושב על מה אעשה אחרי המסע. זה לא חדש לי אגב, זה תמיד היה ככה, בכל מסע שעשיתי. טבעי שהמחשבה הראשונה שעולה אחרי סיום אתגר שהיצבת לעצמך תהיה שאלת ההתמודדות עם האתגר הבא, אתגר שאף פעם לא היה לי קל – "אז מה עכשיו?"

אחד הדפים בספר שאני קורא, כבר בפעם השנייה במסע זה, מספר על בחור צעיר שעומד לפני כיתת יורים ורגע לפני שיורים בו הוא מופתע לגלות שההרגשה שמציפה אותו היא לא הפחד מפני המוות אלא הגעגוע לחיים.

ואצלי, זה לא חיים ומוות, אבל תמונות מתחילת המסע רצות לי בראש, מתחילות לנגן את אקורד הסיום, מזכירות לי עכשיו יותר מתמיד כמה אני אוהב לנדוד ומעלות את אותו געגוע מוכר שתוקף לפני הסוף. געגוע שלוחש לנצל ולהעריך כל רגע בגלל שעוד מעט נגמר.

נכון, עוד לא סיימתי, אבל סקירה מהירה של המפה מוכיחה שעברתי את החלק המאתגר (ההררי) של הטה אררואה ומכאן ההליכה היא יחסית קלה. אולי אני טועה, אבל בכל אופן זאת הסיבה שאני כבר מרגיש את הסוף.

אני יושב וכותב על שפת אגם ווקאטיפו (wakatipu), האגם עליו יושבת העיר הקטנה והמתויירת קווינסטאון, אליה הגעתי לפני שבוע וזאת הפעם השנייה שלי פה.

הסיבה שכבר הייתי פה וחזרתי היא פשוט כי קר פה! אני אסביר:
בצורה פתאומית, קיצונית יש לומר, מזג האוויר השתנה והטמפרטורה צנחה. שלג על הפסגות, רוח, גשם ומעילים. חורף.

השינוי שחל במזג האויר גרם לי להבין שבקרוב התנאים לטיול בהרים הגבוהים והחשופים יהיו קשים יותר והחלטתי לקחת הפסקה מהשביל. לפני שיהיה מאוחר מידי.

יצאתי לטרק בשמורת הר אספיירינג (mt' Aspiring). טרק של חמישה ימים שרובו לא על שבילים מסומנים אלא יותר ניווט ומעקב אחרי תוואי של הטיילים המעטים שהלכו שם לפני.

שני ישראלים נחמדים שפגשתי לפני יותר מחודש סיפרו לי על המסלול הזה אחרי ששאלתי אותם מה ההיי-לייט של הטיול שלהם עד עכשיו.

ברגע ששמעתי שהם כמעט ולא ראו נפש חיה ושמדובר על מסלול יפהפה ולא מסומן, זה לא עזב אותי. חיכיתי לרגע המתאים ללכת אותו.

רוב החברים שהלכתי איתם בשבועות האחרונים פשוט רוצים לסיים ללכת את ניו זילנד ולנוח קצת. האמת, אני מבין אותם. לכן אפילו לא ניסיתי לשכנע אותם להיצטרף לכמה ימים שאמורים להיות די "קשוחים" רגע לפני הסוף.

אבל לא אני, הרגשת הכישלון אחרי שלא חציתי את נהר הראקיה עדיין הציקה לי והרגשתי שאני חייב קצת "לבד" מאתגר בהרים, לצאת קצת מהסדר הסימוני של שבילי האי הדרומי.

כתבתי למשפחה איפה אני מתכנן לטייל ואיפה אני מתכנן לעצור בכל לילה בידיעה ששמות הנהרות, האגמים וההרים לא אומרים להם כלום, אבל אם יקרה לי משהו ולא ישמעו ממני, לפחות ידעו איפה לחפש.

אין צורך להרחיב. הייתי לבד לחלוטין, אני והמפה שבידי, וזה היה מדהים!
מזג האוויר היה, רוב הזמן, בסדר וקור הנקודות הגבוהות בהן עברתי שכנע אותי סופית שזאת היתה החלטה נכונה לצאת ל"הפסקה" הזאת מהשביל עכשיו, ולא אחרי שאסיים את השביל כמו שתכננתי בהתחלה.

זה לא שבשבועות האחרונים הלכתי באזורים בטוחים יותר. אבל הלכתי באזורים שידעתי בוודאות שיש מספר מצומצם של אנשים מאחורי ומספר מצומצם נוסף לפני והידיעה הזו מקלה במעט על הרגשת הניתוק והסכנה, אותה הרגשה, שלפעמים מסבכת אותי ומשמשת כשמן למדורת ההתרגשות והאהבה שלי לטבע הלא נגוע.

טיול הצד (side trail) הזה הוא גם מה שגרם לי להתחיל ולהתגעגע למסע שעדיין לא נגמר. יותר נכון להרים שבמסע שעדיין לא נגמר. להרים שתוך כמה עשרות ק"מ יהפכו לאופק ממנו באתי ולא לזה שאליו אני הולך.

מפת התקדמות (מלמעלה למטה):