12. לחצות נהר ברוחב 6 ק"מ

0

מרחוק, נראה הנהר כמו אגם גדול.

'זה הולך להיות מעניין…' חשבתי כשירדנו לכיוון העמק המתרחב של נהר הרנגיטטה (Rangitata) אותו התכוננו לחצות בבוקר המחר.

נתקפתי חשש מעורב בצפייה כשבחנתי את האתגר לפני השקיעה.
לא יכולתי שלא להיזכר בתקופה שבה תכננתי את המסע.

עוד כשהייתי בארץ הסתכלתי על השביל דרך צילום לוויין של גוגל וראיתי את הנהר העצום חורט קיומו בצורה כל כך ברורה על המפה.

'איך לעזאזל חוצים נהר כל כך גדול?' שאלתי את עצמי בידיעה שאקבל תשובה רק כשאגיע אל הרגע עצמו.

גיל אפרת | טה אררואה
בעיגול העליון – נהר הרקאיה
בעיגול התחתון – נהר הרנגיטטה

עדיין כ – 370 ק"מ דרומית לנו, הנהר המשיך לחכות בסבלנות כשיצאנו (אני, פיטר, קאם וקינזי) בצהריים המאוחרים מסיינט ארנוד (St Arnaud) לאורכו של אגם רוטואיטי (Rotoiti) היפהפה. התקדמנו לכיוון הבקתה כשגשם כבד התחיל לרדת. הידיעה שאתה מסיים את היום תחת גג ועם אח בוערת הקלה מאוד על הנפש הספוגה.

גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה

יום למחרת השמש התקשתה לחמם דרך בוקר צונן ונקי. שמחנו לראות שהלילה החורפי הוריד על הפסגות מסביבנו שלג שהעשיר את הנוף ורמז על עתיד יופיים של הימים הבאים.

שעתיים וחצי של הליכה ובעשר בבוקר הגענו לבקתת העץ שמתחת האוכף אליו טיפסנו. הבקתה היתה ממוקמת בתפאורה מדהימה – מוגנת בקו העצים האחרון, היא היתה מעורסלת בין פסגות לבנות, מצוחצחת וחדשה עם חלונות גדולים הצופים אל האופק הרחוק שצף לו דומם מעל העמק ממנו באנו.

גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה

לעיניי התרמילאים שלנו הבקתה נראתה כמו מלון יוקרתי באמצע ההרים.
הרגשנו שבנסיבות אחרות לא היינו יכולים להרשות לעצמינו לשלם על השהייה במקום כזה איכותי ומושלם, אבל מנוי הבקתות השנתי שלנו שינה את המצב.

זרקנו מבט מהיר במפה ובתרמיל כדי לוודא שיש לנו מספיק אוכל ובספונטניות של הרגע החלטנו לנצל את ההזדמנות, לנוח ולספוג את שלוות המקום במשך יום שלם ולהמשיך לצעוד רק מחר.

בשעות הראשונות נהניתי לשבת מבלי לעשות כלום ופשוטלנוח, לתת לנוף להשכיח את צרות העתיד, אבל אחרי כמה שעות כבר נעשיתי חסר מנוחה כשעלה בי דחף בלתי נשלט להמשיך וללכת. ניתבתי את הדחף הזה לחיפוש אחרי משהו אחר לעשות ומצאתי שאני יכול לתרום לבקתה בכך שאאסוף ואחטוב עצים להסקה (היה גרזן בבקתה)שישמשו טיילים אחרים שיגיעו לשם.

גיל אפרת | טה אררואה

מרגע שהתחלתי ללכת את האי הדרומי הנופים לא מפסיקים להשתנות ולהפתיע. למרות שהנוף הוא רק חלק ממכלול הסיבות שגרמו לי לצאת למסע חוצה ניו זילנד, ההליכה של השבועות האחרונים הסירה חשש שלמעשה לא הייתי מודע לקיומו עד שהוא נעלם. מעין סכר עשוי תהייה שאולי השביל מפוספס כי הוא לא עובר דרך נופי ניו זילנד הידועים, שהשבועות האחרונים פרצו והביאו שצף של הקלה והתרגשות מההליכה בטבע עוצר הנשימה שלו קיוויתי.

גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה

וככה, בימים הבאים צעדנו כמו בתוך גלויה לרגלי אינספור מפלים, לצד אגמים צלולים ומעיינות חמים, במורד עמקים שמתרחבים עם כל צעד והופכים למישור ענק ובמעלה נהרות כחולים שנגמרים באוכף הצופה אל העמק הבא בו נדרוך.

גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה

גיל אפרת | טה אררואה
מעיין חם רק לעצמי

גדותיהם הנגוסות של הנהרות והעצים ששכבו באמצע העמקים הזכירו לנו להיות ערים למזג האוויר המשתנה שממש כמו בנחלים של מדבר יהודה והערבה, יכול להביא שטפון עוצמתי שמוחק כל זכר לשביל, משנה את צורת הנהר ובזה מרגיל אותנו ללכת עם רגליים רטובות כשאנחנו ממציאים את דרכנו בחציות חוזרות ונשנות מגדה לגדה.

גיל אפרת | טה אררואה
פיטר עומד על עץ שנסחף לאמצע הנהר, מוכיח את עוצמתו בעת שטפון

גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה

גיל אפרת | טה אררואה
אין שביל. "ממציאים את דרכנו בחציות חוזרות ונשנות מגדה לגדה"

בצמחייה מתחלפת מירוק לצהוב ועל פני קרקע שעוצבה על ידי כוחם המפסל של הקרחונים, המשכנו ללכת דרומה בנוף משתנה עד שהגענו לנהר הרקאיה (Rakaia).

שני הנהרות (רקאיה ורנגיטטה) אינם חלק מהשביל הרשמי והם מהווים מעין הפסקה בהמשכיותו המפותלת של השביל. כחלק מהסרת אחריות מובנת, הם הוגדרו על ידי האחראים על השביל כ"איזור סכנה" (Hazard Zone) שלא מומלץ לחצות אותו.
אני לא אוהב לתת לפחד להציב לי תנאים מגבילים, אבל בכל מקום שיש בו פחד אני תמיד משתדל לתת גם מקום לקול ההיגיון.

גיל אפרת | טה אררואה
נהר הרנגיטטה על המפה יחד עם האזהרה "לא לנסות לחצות"

שמועות על אופי הנהר, תגובותיהם השליליות של המקומיים לרעיון החצייה והעובדה (הלא בדוקה) שבכל ניו זילנד, זה הנהר שבו נהרגים הכי הרבה מטיילים בשנה, גרמו לי להחליט לא לחצות אותו ולחיות, בהרגשת החמצה מתסכלת שתציק לי בבטן בכל פעם שיעלה הנושא, עם השאלה שלעולם תישאר חסרת תשובה – 'האם הייתי יכול לחצות אותו?'

70 ק"מ משם המשיך לזרום נהר הרנגיטטה.
עליו, לא התכוונתי לוותר!

אחרי יומיים וחצי מדהימים, הקמנו אוהלים בצידו הצפוני של הנהר.

גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה

נזכרתי בשורה מתחילת אימייל שכתב לי חבר (סטודנט) לפני כמה שבועות:
"רגע לפני שאני שוקע בתקופת המבחנים הבאה לטובה.."

בין אם זאת היתה בדיחה או לא, התחושה האופטימית של המשפט דיגדגה לי לחשוב על הדרך שבה אנחנו מקבלים את הצרות שלנו.

נכון, מחר אני צריך לחצות נהר גדול ומסוכן. צרה רצינית אני מניח. אבל זאת הצרה שלי, הצרה אליה בחרתי להכניס את עצמי במודע, ברצון ואני באמת שלם ושמח עם הבחירה שלי.

למרות הסכנה והאתגר, אין צרה אחרת איתה הייתי מעדיף להתמודד, אין מקום אחר בו הייתי מעדיף להיות בזמן הנתון הזה מאשר כאן, על גדת נהר הרנגיטטה.

ההחלטה לעצור ולבחון את הצרות שלי רגע לפני שאני נותן להן לחדור מוססה את החשש והשיבה לי את הבטחון.

גיל אפרת | טה אררואה
צופה על הרנגיטטה שחוצה את התמונה ממש מתחת להרים שברקע

בין אם זו תקופת מבחנים, אתגר בעבודה או לחצות נהר מאיים, אני מניח שאם אנו "שמחים בצרות שלנו", אנחנו כנראה צועדים בכיוון חיובי.

ואולי כדי להוכיח לי שאני צודק, הנהר הזכיר לי שהצרות לפעמים נראות הרבה יותר מאיימות ממה שהן באמת כי אנחנו נותנים לפחד לעשות אותן כאלו.

חציית הנהר התגמדה למכשול יחסית קליל.
הוא היה מחולק למספר זרימות שנפרסו לרוחב העמק (רוחב של 6 קילומטר) ובעצם חילקו את העוצמה שלו ביניהן. נכון שהזרימה היתה חזקה וסוחפת, אבל גובה הנהר לא עלה מעל קו הברכיים ואחרי שעתיים בערך כבר היינו בצידו הדרומי.

גיל אפרת | טה אררואה גיל אפרת | טה אררואה

והנוף…
הנוף רק הלך והשתפר:

גיל אפרת | טה אררואה
הרכס עליו צעדנו לכיוון "אגם טה קאפו" שברקע

גיל אפרת | טה אררואה

גיל אפרת | טה אררואה
קאם וקינזי
גיל אפרת | טה אררואה
אחד הלילות בהם חניתי לבד בנקודה מושלמת!

קצת מספרים.
אז בשבועות האחרונים, מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן –
עברתי כ- 500 ק"מ בערך.
עברתי את קו 2000 הק"מ.
נשארו לי עוד כ – 560 ק"מ לסיום השביל.
חציתי את הנהר הכי רחב על השביל (כ – 6 ק"מ).
עברתי את הנקודה הכי גבוהה על השביל (גובה לא מרשים של 1995 מטר).
וניצחתי כ – 25 משחקי פינגפונג (עדיין ללא הפסד בניו זילנד).

מפת התקדמות (מלמעלה למטה):

גיל אפרת | טה אררואה