11. הקשר בין עכבר לסחרחורת בהרים – חלק ב
לקחתי תשעה ימים של אוכל בתוך שני שקים כבדים אל הבקתה ותליתי אותם על מסמר שהיה מחובר לתקרה באויר הבטוח, כדי שהעכברים יתקשו להגיע אליהם.
חזרתי אל האוהל והכנסתי את התרמיל ושאר הציוד ובמקרה ראיתי את הפתרון לתעלומה – חור נוסף ברשת האוהל. מסתבר שעכברים, בניגוד לזבובים, זוכרים לחזור למקום ממנו הם נכנסו.
יודע שהבוקר הוא המושיע היחיד שלי, ביליתי את המשך הלילה בשמיעה בלתי פוסקת של תזוזות בעשב הצפוף שהקיף את האוהל. לכל תזוזה ששמעתי עשיתי תגובת נגד של הצלפה עם הידיים על פנים דפנות האוהל שלי, מקווה שהמכה תבריח את כל היצורים שהתרוצצו שם. לאחד הקולות נלוותה תמונה מעורפלת של חולדה גדולה על רשת האוהל. הצלפה נוספת מלווה בצעקת תיסכול הבריחה גם אותה.
הדאגה מחדירה נוספת למתחם השינה הקטן שעד אותו הלילה חשבתי למוגן, מנעה ממני שינה נורמלית באותו לילה הזוי.
יום חדש של גשרים משורשרים ובריכות צלולות עזר גם ללילה הזה להפוך לזכרון ובערב הגעתי, עייף, לבקתה נוספת. ידעתי שמחר מצפה לי טיפוס ארוך אל נוף ההרים הפתוח והאהוב וקיוויתי לישון כמו שצריך. כדי לא לחזור על אותה הטעות, החלטתי לישון בתוך הבקתה. הפעם זה היה החום הדביק של הבקתה הסגורה יחד עם עקיצות היתושים שמנעו ממני לילה תקין.
למחרת, העלייה התלולה, המחסור בשינה והמשקל הרב של 8 ימי אוכל בתרמיל גבו קורבנם ואותה סחרחורת של תשישות תקפה אותי בשלב מתקדם של הטיפוס.
ההרים האלו לא היו מיוחדים, אלו לא ההרים הקשים ביותר שהלכתי דרכם ובטח לא הגבוהים שבהם. אבל בטבע, המרחק מציויליזציה יכול להפוך כל גבעה למכשול מאתגר בשילוב השיבושים של המקרה.
האמת, הסחרחורת יותר הפחידה אותי משהפריעה לי בגלל שלא ידעתי עד כמה המצב שלי יכול להיתדרדר. זה היה החשש שכפה עלי לפעול לפי ציפיות התרחשות שונות, שאחת מהן היתה התדרדרות המצב לאיבוד הכרה. הרגשתי שלא משנה מה יקרה, עדיף שזה יקרה במקום מחסה ולא באמצע השביל ולכן כל הצרות התנדפו כשלפני ניצבה מטרה אחת עיקרית – להגיע אל הבקתה הבאה.
עצרתי לשתות מים ולהסדיר נשימה בעשב המצהיב שעל אחת הפסגות החשופות.
שלפתי את המפה כדי ללמוד את הדרך ולכייל את הנפש.
'שעה אחת' קיוויתי 'תשאר מפוקס רק עוד שעה והכל יהיה בסדר'.
בין העצים ראיתי את הפסגה שמאחוריה הסתתרה הבקתה והמשכתי כשהראש משחק פינגפונג מחשבתי בין הניסיון להישאר מרוכז בצעד הבא לבין הניסיון לשכוח מהקושי דרך נדידה מחשבתית למחוזות רחוקים של דימיון מהרהר. חברויות ישנות, נשים שהכרתי, החלטות שלקחתי… מה היה קורה עם הייתי פועל קצת אחרת? אולי עוד לא מאוחר מידי לשנות? איך החיים שלי היו נראים אם… '
הופ, הנה הבקתה!
המחשבות השתנו אינסטנקטיבית ממצב מהורהר למצב יעילות, אני לומד את איזור הבקתה כשהרגליים ממשיכות באותו קצב שיוט לעבר המחסה המוגן.
הגעתי אל הבקתה והתיישבתי לנוח. אכלתי ארוחת צהריים והתפניתי לתכנן את המשך היום.
השעה היתה שתיים בצהריים ולמרות שהרגשתי טוב יותר, החלטתי שזה יהיה מטופש להמשיך שאני יודע שמאמץ נוסף יגרור אחריו עוד סחרחורות. הוצאתי את שק השינה ומיד שקעתי בשנ"צ, טוען את הגוף באנרגיה.
רעש הכניסה של פיטר העיר אותי בשעה חמש, והתחלתי בהכנות לארוחת ערב.
עם אנרגיה מחודשת, התעוררתי לשמיים מעוננים.
למרות ששנינו אוהבים ללכת בקצב אישי ונפרד, בגלל תנאי מזג האויר הלא יציבים לקחנו החלטה בטיחותית משותפת להמשיך ביחד את הימים הבאים על ההר.
תכנון התקדמות נכון אפשר לנו לחצות את הפסגות החשופות תחת איום לא ממומש של העננים שרק הוסיפו לדרמטיות הנוף המהפנט.
מבט לאחור מכל פסגה חשופה גילה לנו שהגשם "תוקף" את האזורים שכבר עברנו. הרגשנו מנצחים ביכולתי להתקדם כשאנחנו שולטים בקצב ולא הוא בנו כמו שלפעמים קורה בתנאים מחייבים.
"מדהים איך אתה נזכר עד כמה אתה אוהב את ההרים, רק שאתה חוזר אליהם" אמרתי לפיטר תחת השראת הנוף שסבב אותנו, אחרי שזה נזכר באוזני בתמונת הנופים של הרי סקוטלנד.
פיטר שלל ואמר שהוא כן מצא את עצמו מעריך כשהיה שקוע בעבודה משעממת ולא מספקת.
הסכמנו שלא ההערכה אלא ממשות האהבה, ההרגשה הממלאת של הרגע היא, היא מה שאנו חוטאים לשכוח.
מפת התקדמות (מלמעלה למטה):
