10. הקשר בין עכבר לסחרחורת בהרים – חלק א

סחרחורת קלה ואיבדתי שיווי משקל, מעדתי קלות לכמעט נפילה מנסה לחזור לאיזון.

לא יודע למה אבל המקרה גרם לי לצחקק בזמן שהתחלתי להריץ אפשרויות ודרכי התנהלות מתאימות למקרה שהמצב הרפואי שלי יתדרדר.

שמתי לב שציחקוק כזה בדרך כלל נפלט לי שאני צועד לבד והנסיבות מייצרות מצבים מאתגרים. זה קורה שמתחילה סופת גשמים חזקה, שאני מעקם את הקרסול או שרוח מטורפת מתחילה לנשוב. כאילו כל פעם שאני נכנס למצב מסוכן מכה בי מעין שיגעון רגעי שצוחק בפני האתגר שבאותו רגע נוסף לרשימה הקיימת, מכת אופטימיות בלתי נשלטת שטיפחתי עם השנים בידיעה שאופטימיות היא המפתח להצלחה ובמקרה הזה להישרדות.

ההרים האלו הם לא מקום טוב לחלות או להיפצע בהם. אני מכיר את עצמי לדעת שהגורם לסחרחורות האלו הוא תשישות שנבעה מחוסר שינה בשני הלילות הקודמים.

את הסיבה לחוסר השינה של הלילה הראשון לא אשכח בגלל החור שנוצר באוהל שלי, השני במספר במסע זה.

כמה ימים מוקדם יותר, מצאתי את עצמי מסתכל על האי הצפוני מתרחק ממני בקצב איטי וקבוע כשלקחתי את המעבורת מוולינגטון לפיקטון.

לאדם יש נטייה לגזור מטרה גדולה לתתי מטרות קטנים כדי להקל על הדרך, אולי כדי להפוך אותה להגיונית יותר. וכך, סמליות שאין צורך להסביר אותה הציפה אותי כשגוש היבשה שהיה לי למטרה הגדולה הראשונה במסע החל להעלם כשהמטרה השנייה, אולי המאתגרת יותר, החלה חושפת קצוותיה המיוערים.

אחרי ארוחת צהריים בפיקטון לקחתי יחד עם פיטר הסקוטי ויחד עם קאם (קמרון) וקינזי, זוג אמריקאים שנפגשו על שביל האפלצ'ים, את המעבורת השנייה לאותו היום, מעבורת הדואר שלקחה אותנו לתחילת "טרק המלכה שארלוט" (Queen Charlotte Track) – הנקודה הצפונית ביותר של השביל על האי הדרומי.

הלכנו על שביל נוח בתוך סבך הצמחייה שכיסתה את הרכס ונשפכה בצורה טרופית ומרגיעה אל מאות מפרצוני תורכיז שלידם הלכנו. ניצלתי כל הזדמנות לשחייה במים הצוננים כי ידעתי שהפעם הבאה שאהיה בחוף הים היא בסוף המסע, כשאגיע לבלאף (Bluff), הנקודה הדרומית ביותר של ניו זילנד.

אחרי ארבעה ימים קלים יחסית, סיימנו את טרק המלכה שארלוט והגענו להבלוק.

חצי יום מנוחה, איסוף של קופסת קרטון מלאה ב- 10 ימים של אוכל אותם שלחתי מוולינגטון והמשכתי ללכת לעבר רכס הרי ריצמונד שבאופק הדרומי.

ביום הראשון הלכתי לאורכו של נהר מדהים עם אינספור בריכות צלולות ומזמינות בגוונים של ירוק וכחול עד שהגעתי לבקתה בה תכננתי לישון.

בגלל הקרבה לנהר והעובדה שמטיילים רבים משאירים אחריהם שאריות אוכל, המקום שורץ עכברים וחולדות שלמדו ליהנות מלילות מספקים של מאכלים שונים ולכן העדפתי להקים אוהל ולא לישון בתוך הבקתה. פשוט לא רציתי להתעורר באמצע הלילה ולגלות עכבר או חולדה מחפשים אוכל בשק שינה שלי.

מסתבר שטעיתי.

בין חלום למציאות התעוררתי מבולבל באמצע הלילה עם הרגשה מוזרה שאני לא לבד באוהל. היצור הקטן והאפור שרץ על לי על הרגליים, שהיו בתוך שק השינה, היה כצביטה חזקה שהוכיחה לי שאני לא חולם.

"Goddamnit" צעקתי בתיסכול שולח יד לפנס הראש שלי. אלומת אור לבנה חושפת את הממזר הקטן משעין את רגליו הקדמיות על קיר האוהל, ליד הרגליים שלי, מרחרח בזריזות עכברית ואחר כך קופץ במקום, מנסה למצוא את דרכו החוצה דרך הרשת הפנימית.

'לא יודע איך הוא נכנס, אבל אני חייב לעזור לו למצוא את הדרך החוצה דרך פתח האוהל'.

כשאני והציוד המפוזר באוהל מפרידים בינו לבין אותה יציאה, הסתובבתי לפתוח את הריצ'רץ כשאור הפנס המצומצם הוא הקשר היחידי שלי לתמונת המציאות של הרגע בתוך החושך של הלילה השולט.

החזרתי מבט אל העכבר וברגע הזה הוא החליט לברוח בצעדים קטנים ונמרצים לכיוון התרמיל השוכב שלי, נעלם מהאור, נעלם מהעין.

"בן זו#@*!" פלטתי והזזתי את התרמיל.

אין עכבר.

התחלתי להפוך כל בגד זרוק, שק שינה וציוד אחר שתחתיו אולי הוא בחר להסתתר ועדיין, אין זכר לעכבר.

'לאן הוא נעלם?'

בחוסר רצון אבל בלית ברירה, הוצאתי את כל הציוד מהאוהל והארתי פנימה לאוהל דומם וריק.

'איפה הוא יכול להיות???'

עמדתי בחוץ ולאור אלומת המציאות הצרה ניערתי את הבגדים שלי, פתחתי שקי ציוד והכנסתי ראש לתרמיל ריק. הרגשה של תיסכול וחוסר אונים מלווה את ההבנה שאני צריך לחזור לישון בלי לספק תשובה ודאית לטעייה המשתוללת 'האם הוא עדיין מסתתר איפשהו בתוך הציוד שלי?'

המשך בפוסט הבא…