14. הסוף – מה גורם לאדם ללכת 3000 ק"מ?

חשבתי ש – 300 הק"מ האחרונים מקוויסטאון לבלאף יהיו קלילים וכמו הרבה פעמים במסע הזה, שוב טעיתי.

לפחות צדקתי כשכתבתי שמזג האויר משתנה.
ובאמת, בימים האחרונים הלכתי מתחת ענן קבוע שנראה כאילו החליף את השמיים הכחולים והוא ישאר שם לתמיד במקומם.

למזלי התחיל גשם רק בסוף כל יום, אחרי שהקמתי את האוהל.
וככה, בלילות גשומים וימים אפורים המשכתי לצעוד לבד לקראת הסיום המתקרב של האי הדרומי.

הגשם הפך את הקרקע בוצית ואת סבך הצמחייה לרטוב ויחד הם יצרו תנאי הליכה קצת קשים יותר ממה שצפיתי.

בקטעים מסויימים הצמחייה היתה כל כך סבוכה שהתקשיתי לראות איפה אני מניח את את הרגל ומספר פעמים מצאתי את עצמי צונח בפתאומיות חצי מטר ויותר, נעלם לרגע בתוך נקיק עמוק ומוצף בין שיחי הטאסק.
'זה יכול להיות מסוכן' חשבתי והאטתי את הקצב.

שבוע מאוחר יותר גיליתי שאנדרו, בחור בן 40 מקנדה שפגשתי לפני חודש, שבר את הקרסול באותו מקטע סבוך של שיחי טאסק כשהוא מעד לתוך נקיק. הוא לא יכל לדרוך על הרגל ולכן נאלץ להפעיל את מכשיר האיכון שלו וללחוץ על לחצן המצוקה. הוא חולץ על ידי הליקופטר.

באחד הנסיונות להסריט את תנאי ההליכה המאתגרים, מעדתי לתוך נקיק והסמארטפון שלי נפל מתוך הקייס שלו ששכחתי לסגור. אחרי שלא מצאתי אותו בין השיחים, גיששתי בעיוורון בתוך המים החומים של הנקיק ומצאתי את המכשיר אחרי דקה או שתיים.

בהיתי במלבן השחור שנח לו דומם בידיים שלי, מטפטף ברוגע כבוי טיפות מים ששייכות לעולם כל כך אחר משלו, עולם של טבע ותנאי מזג אויר משתנים אליהם הוא לא תוכנן להיחשף.

עדיין בוהה, פלטתי צעקה משחררת לאויר, תגובה חסרת שליטה של תיסכול שהוכיחה לי שהתסריט ממנו כל כך פחדתי אכן התרחש – גם אני מכור לנוחות וליעילות של המכשיר המזויין הזה (הוא שימש גם כמצלמה שלי ובגלל זה אין לי יותר מידי תמונות מהימים האחרונים).

כל כך מכור שלקח לי יום הליכה שלם להרגיע את הכעס והתסכול. 'פחות משבוע לסיום', הרהרתי בחוסר המזל שלי, 'דווקא עכשיו!?'

הדבר המתסכל ביותר בכל העניין היה העובדה שלא היה לי את מי להאשים. זאת לא היתה יד המקרה, לא אלוהים ולא הטבע, זה קרה נטו באשמתי – הייתי צריך לסגור את הקייס.

מאוחר יותר הבנתי שהדבר שהכי מציק לי הוא ההוצאה הנוספת ליוקר הטיול הניו זילנדי הקיים, הוצאה לא מתוכננת שאיתה אאלץ להתמודד שאחזור הביתה.
הכעס כבה לחלוטין עם ההבנה שבסוף, זה רק כסף ואני לא מתכוון לתת לעניין הפעוט הזה להשפיע עלי.

את היומיים האחרונים, 70 הק"מ שהפרידו ביני לבין הסוף, צעדתי ביחד עם שלושה טיילים אחרים.
ביומיים האלו הגשם לא חיכה ללילה וירד ברוב שעות היום, מלווה ברוחות מערביות חזקות.

"סיום מושלם" אמרה צ'לסי הניו זילנדית " this is the real Bluff experience ".
כולנו הסכמנו – בלאף היא עיירה קטנה שיושבת על הקצה הדרומי של ניו זילנד, אזור חשוף ומישורי, נתון לשינויי אקלים מהירים ועל פי מה שראיתי, לא באמת אפשר לחזות בו את מזג האויר בצורה מדוייקת.

הבטחתי לחברים שאיתי שאדאג לדבר עם "אלוהי השביל" ואסדר לנו מזג אויר נוח בנקודת הסיום.

הוא כנראה מחבב אותי כי יכולת השיכנוע שלי לא נכשלה גם הפעם.
ישבנו בשלט שמסמן את הסוף מעל לשעה, תחת חור כחול בתוך שמיים מלאים עננים.
נהנו מוויסקי טוב, חטיפים, זכרונות כואבים יותר וכואבים פחות של החודשים האחרונים, שיכורים מההרגשה המשחררת של ההישג.

הרבה תיירים מגיעים עם מכוניות לחנייה שליד השלט הצהוב שמסמל את הנקודה הדרומית ביותר על האי.

'חווית ה"בלאף" שלהם מאוד שונה משלנו' חשבתי, זה לא משהו שניתן לראות, זה לא משהו שניתן לגעת בו. זאת הרגשה שרק אנחנו מודעים לה, רק אנחנו יודעים כמה צעדנו ומה עברנו כדי להגיע לכאן.

למה?

אז לא, זה לא רק בגלל הנופים.

האמת, זאת שאלה בעייתית בשבילי בגלל שאני יכול לכתוב עמודים על עמודים, לאבד בתוך פילוספיות קלישאתיות מבלי לשים לב ועדיין לא אצליח להסביר לכולם למה. בהרצאה שלי, דרך שיחה וסיפורים על כל המסעות לאורך השנים, יותר קל לי להעביר את התשובה המלאה, כאן זה קצת יותר קשה כי תאכלס זה מורכב, אבל בכל זאת אנסה לפשט ולענות בקצרה.

אז אני יכול לכתוב על תחושת המסוגלות, על בניית הביטחון האישי, סביבה שופטת, אושר, הנאה, יופי, תרבות, שינוי, שליטה, בילבול, התמודדות, אתגר, פשטות, חברות, אדרנלין ועוד…

אבל כל אלו חסרי טעם בגלל שהכל מתנקז לתשובה אחת, למילה אחת.

זה לא מסע משוגע חוצה ניו זילנד וזו לא ההרפתקאה שבטבע. אלו נכונים לי, זהו חלום שקיים בי מאז שהייתי ילד, אבל זה לא אומר שהם נכונים לכולם.

זה פשוט – חופש.
החופש הגלום בתוך התמודדות עם אתגר שמוציא אותך מהנוח והמוכר. שבירת חומת השאלות והפחדים שמקיפה את החלום/החזון/הרצון/התשוקה, חומת שאלות שהדבר המשותף להן הוא שתי המילים הראשונות "מה אם…" בשבילי לפחות, שבירת החומה הזאת משחררת.

קל? זה לא אמור להיות, אם היה זה קל כולם היו עושים את זה וכמובן, יש מחיר לדרך! מחיר שאני עדיין מוכן לספוג ולשלם.
מפחיד? זה חלק מהעניין, הפחד הוא שמזין את תחושת השחרור.

והנה אני מתחיל בפילוסופיות ולכן כדאי שאסיים עכשיו.

בקרוב אכתוב כאן פרטים טכניים, וטיפים למי שירצה לעשות חלק או את כל השביל בעתיד.

אז בפעם האחרונה, מפת התקדמות (מלמעלה למטה):