#קצרים – איפה מתחיל הבית

בוקר.
מזל שאין לי רכב ידני.

זה מה שאני אומר לעצמי כשאני עומד בפקק בכניסה לתל אביב. למרות שאני אוהב את ההתעסקות, להתאים את ההילוך לרעש המנוע, למהירות. אבל לא בזמן פקק, שם זה נוראי, גומר לי את הברכיים העייפות שקצת כועסות על 12 שנה של טרקים ושבילים ארוכים בעולם.

אני מוקף רכבים וחושב לעצמי שלפחות אני לא לבד, כולנו חולקים בנטל הפקק. כולנו עומדים. מתוסכלים.
אבל זה לא נותן לנהג שלפניי את הזכות לעשות את זה!

בא לי לצאת מהרכב, הרי גם ככה אנחנו לא זזים, להרים את כוס הפלסטיק עם המכסה והקשית האדומה, לדפוק לו על החלון ולהגיד "קח, נפל לך משהו…" אבל אני לא עושה את זה. מי אני שאחנך אותו. אולי עובר עליו יום נוראי, מי אני שאשפוט? אבל עדיין, זה מוסיף לתסכול שלי, קשה לי שאנשים מלכלכים את הבית שלהם. את הבית שלי.

אבל אולי הוא לא מרגיש כאן בית, אולי בית בשבילו זה רק בין הקירות בהם הוא מתגורר. מעניין איפה עובר הגבול בשבילו, איפה מתחיל הבית? בקצה השכונה, ברחוב, מול דלת הכניסה? שם הוא היה מלכלך?

שקיעה.

שקנאים חוצים את השמיים הכתומים. איזה יופי! תצוגת נוף עונתית וחוזרת שמסמלת חילופי עונות במדינה הקטנה שלנו. בבית! ועל בית צריך לשמור.

אני נזכר בשותף המלכלך שלי מהפקק ויודע שגם אם לא כולם מבינים את זה עדיין, לשמור על הבית זה לא רק להילחם בשדה הקרב, זה מתחיל בלזרוק את הזבל לפח.