4. הקילומטר ה 100 עד 200 – האזור שבו התחזית לא רלוונטית
באיסלנד יש שליט אחד, והוא מזג האוויר! הוא הפכפך בצורה בלתי רגילה ומה שכתוב בתחזית של מחר לא באמת רלוונטי כי הכל משתנה כאן תוך שעות.
אף אחד לא באמת יודע איך יראה מחר וגם הפקחים שבודקים כל יום את התחזית, דואגים להסביר שהכל בעירבון מוגבל "כי זו איסלנד ואי אפשר באמת לדעת מה יהיה מזג האוויר".
אנחנו כאן שבוע והבנו דבר אחד חשוב וזו גם הגישה שלנו להמשך – כאן חיים משעה לשעה, חיים את הרגע, מקבלים כל מה שבא בהבנה ומתמודדים בהתאם לסיטואציה.
זה אולי נשמע מובן מאליו אבל זה לא, כי להתחיל יום הליכה עם מזג אויר שמשי ותוך שעות ללכת בגשם שיורד ללא הפסקה עם רוחות של 40 קמש ישר לפנים שלנו, זה לא משהו שהיינו מקבלים בהבנה לפני השבוע הזה.
—
הלכנו על הF26, אחת מדרכי העפר הארוכות שחוצות את איסלנד לאורכה. עוברים עליה בין 20 ל-30 רכבים ביום (כן, ספרנו).
הליכה על דרך ארוכה ומונוטונית לא היתה האופציה הראשונה שלנו אבל במסלול שתכננו מזרחית לדרך הזאת היו נהרות מסוכנים מידי לחצייה.
השנה, אמרו לנו הפקחים, הנהרות גבוהים מהרגיל כי הקיץ התחיל יחסית מוקדם והקרחונים החלו להינמס ולהזין את הנהרות שגדלים מיום ליום. תוסיפו לזה כמות גשמים גבוהה וקיבלתם נהרות גדולים ומסוכנים.
יצאנו מהאוהל ליום גשום במיוחד והלכנו כמעט ללא הפסקה (קר מידי בשביל לעצור) במה שהפך להיות היום הכי ארוך שלנו עד כה, 38 קילומטר בגשם.
כל היום פינטזנו על ההגעה לורסליר (Varsalir) שהמפה הראתה לנו שיש שם בקתה.
אחרי 9 שעות בערך הגענו למקום ספוגים לגמרי. באמת מצאנו בקתה אבל היא היתה נעולה.
מה עושים?
נראה שהמקום מיועד לתיירים. 100 מטר מהבקתה מצאנו אורווה ריקה. הנחנו שיוצאים משם טיולי סוסים לתיירים (כי אין שום סיבה הגיונית אחרת לבנות אורווה באמצע השום מקום הזה) וקיווינו שהם יצאו לטיול של כמה ימים. נכנסנו לאורווה והפכנו אותה לבית הזמני שלנו.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה אתה לומד להעריך את הדברים הקטנים כשאתה דוחף את עצמך לתוך אתגר כזה. ארבע קירות וגג הרגישו לנו כמו מלון חמישה כוכבים באמצע השממה הקפואה הזאת.
המשכנו על הF26 עוד 25 קמ בערך וירדנו ממנה לכיוון הר הגעש Sydri Haganga. היה היום שמשי ומזג האוויר היה מעולה אז עשינו הפסקה ליד האגם שבתחתית ההר. משם גם ראינו לראשונה וממש מקרוב את ואטניוקול (Vatnajokul), הקרחון הכי גדול באירופה שלאורכו נלך בימים הבאים.
בגדול כשמזג האויר טוב ואין רוח, הזבובים יוצאים בהמוניהם ומכריחים אותך ללכת עם רשת ראש. הם לא עוקצים, הם פשוט מציקים ונכנסים לכל חור. אמרנו לעצמינו שבכיף נלך את כל המסע עם רשת על הראש אם חותמים לנו שמזג האויר יהיה כזה.
אבל זה לא קרה.
קמנו בבוקר לרוח פנים חזקה במיוחד שהקשתה מאוד על ההליכה וגרמה לנו לאבד שיווי משקל מידי פעם, כשהיא מפתיעה במכות חזקות.
תוך שעה הגענו לצומת בה היה עלינו להחליט האם להמשיך בכיוון צפון – מזרח, הכיוון ממנו באה הרוח, או להאריך את הטיול ביום וללכת דרום – מערב לבקתת נידלור (Nyidalur). החלטנו שהליכה מול רוח כזו תהיה מטופשת וכרוכה בקושי גדול והחלטנו ללכת לנידלור.
זה היה היום עם המזג אויר הכי קשוח עד עכשיו. גשם ורוחות חזקות ליוו אותנו כל הדרך אבל היו גם נופים מדהימים של מעיינות חמים, אדים מתוך האדמה ועמקים בצבעים משוגעים. היה שווה לבחור בדרך הארוכה למרות שלא תמיד הצלחנו להעריך את הנוף בקור הזה. אבל ניסינו.
הגענו לבקתת נידלור רטובים וקפואים והחלטנו להתפנק שם לילה ולישון בבקתה עצמה. הרגשנו שזה מגיע לנו אחרי הימים האחרונים. בבקתה לא מקבלים כלום חוץ מחום, אפשרות לשימוש במטבח ומיטה. לילה בבקתה עולה יחסית הרבה (270 שקל בערך) אבל היינו שלמים עם ההחלטה כי בחוץ היה ממש סוער.
מכאן, מחכה לנו המקטע המרוחק ביותר בכל המסע. מקטע "ירחי" בתוך מדבר וולקני של קצת יותר ממאה קילומטר.
יהיה מעניין.
עוד קצת תמונות הימים האחרונים:
מפת התקדמות:
