5. לאורך הים – סכנות ומכשולים

המוטו של דיויד הוא "לאט זו הדרך"  (slow is the way to go). דיויד הוא בחור אמריקאי חביב שצעדתי איתו במשך מספר ימים.
היה לי נוח שיש מישהו שהולך לאט, אני נותן לו להכתיב לי את המהירות וככה מונע מעצמי (אותו עצמי שעשה טעות מטופשת בתחילת המסע) להגביר את הקצב ולחרוג ממגבלת המרחק היומי שלפיה החלטתי להתקדם עד שאכנס ל"כושר שביל".

הלכנו דרומה כשאנחנו שומרים על קצב של 25 – 30 ק"מ ליום. השביל המשיך לאורך החוף המזרחי של האי הצפוני כשמידי פעם הוא נכנס לפנים המדינה.
ההליכה לאורך הים דורשת התייחסות יומיומית למצב הגאות והשפל שמשתנה מידי יום. לפעמים, הגעה אל החוף כשהגאות גבוהה מכריחה אותך לבצע מעקף מתסכל על מנת לחזור אל השביל. מצאתי שיש שלוש דרכים עקריות בהן ניתן להמשיך מבלי לבצע מעקף שכזה – המסוכנת, המלחיצה והממש יעילה!

המסוכנת

השעה היתה 13:00 וידענו שהגאות הגבוהה צפויה להיות באזור השעה 15:00. דיויד החליט לבצע מעקף ואני החלטתי להמשיך עם השביל, 'אז אני ארטב קצת', חשבתי, 'לא נורא'.

ההמלצות היו שכדאי להגיע אל מפגש הנהר עם הים בשעת גאות נמוכה ושגובה הנהר מגיע בדרך כלל עד לברכיים. הגעתי אל מקום החצייה בשעה 14:00 ומולי היה נהר ברוחב 20 מטרים לפחות שקשה היה למדוד את העומק שלו רק במבט. הזמן דחק בי כי ידעתי שכל רגע המים רק עולים ואין סיכוי שאחכה כאן עד שהגאות תרד.

לא היה לי זמן להשתהות, מיהרתי ללכת במעלה הנהר בחיפוש אחרי נקודת חצייה מתאימה וכשהבנתי שלא אמצא כזאת, החלטתי ללכת על זה ולחצות.

הזרימה בנהר לא היתה חזקה. וידאתי שכל המכשירים האלקטרונים אטומים בשקית ונמצאים בחלק העליון של התיק והתחלתי לחצות. המים הקפואים לא היו הדבר העיקרי שהפריע לי אלא גובה המים שכבר הגיע עד לחזה וגרם לי לשקול בשנית אם כדאי להמשיך להתקדם. הרגשתי מעט בטוח יותר שקו המים שסימן גבולתיו על החולצה שלי, התחיל לרדת עם כל צעד שעשיתי. הרגשתי הקלה גדולה שיצאתי בצד השני של הנהר אבל התאכזבתי מעצמי שגיליתי ששכחתי את האייפוד שלי בכיס רצועת המותניים.
מה עלה בגורלו של האייפוד אחרי 45 שניות מתחת למים? (תשובה סופית תינתן בפוסט הבא… אני מקווה)

המלחיצה

ניסינו לתכנן את היום ככה שנגיע למקומות הבעייתים שהגאות נמוכה. בפעמים שזה התאפשר, זאת היתה חוויה מיוחדת. במקומות מסויימים הים נסוג מאות מטרים ובמקומות אחרים גובה המים יורד משמעותית ומאפשר מעבר בטוח.

הלכנו במים רדודים במקום שמספר שעות לפני זה היה מוצף לחלוטין.
לפעמים היינו צריכים ללכת מספר קילומטרים "בתוך הים" וזה הרגיש כאילו הזמן רודף אחרינו, לוחש לנו שאם לא נזדרז, בתוך זמן קצר נאלץ להתחיל לשחות בגלל שכל דקה שעוברת האזור שבו אנחנו הולכים מתמלא במים.

הממש יעילה
הגענו למקום שלא משנה אם הגאות גבוהה או נמוכה, ברגל לא ניתן לחצות. מדובר על לשון ים שאורכה כ – 30 ק"מ ורוחבה 2 ק"מ ושם השביל פשוט נעצר על קו המים וממשיך בצד השני. לאורכה של לשון הים יש עשרות מפרצונים קטנים ויפיפיים בהם עוגנות הסירות.

כדי לא לבצע מעקף של 30 ק"מ לכל כיוון, החלטנו לנסות למצוא סירה שתסכים להעביר אותנו לצד שני ולכן בחרנו לישון קרוב אל החוף, בתקווה לקום מוקדם בבוקר ולתפוס טרמפ עם אחד מהדייגים שיוצאים ליום עבודה.

הסתבר לנו ש'המוקדם שלנו' הוא לא 'המוקדם שלהם'. בשעה שבע, כבר לא נשארה סירת דייגים אחת על החוף. שאלתי כל אחד שפגשנו בדרך אם הוא יודע איך נוכל לעבור לצד השני והתשובה היתה זהה – "איחרתם את המועד, הדייגים כבר יצאו, תאלצו לחכות עד מחר בבוקר".

השעה היתה כבר תשע וחצי.
"אין סיכוי שאני מעביר כאן יום שלם" אמרתי לדיויד שכבר הודה שאינו מאמין שנצליח למצוא טרמפ.
"לא אכפת לי איך, תוך שעה אנחנו בצד שני!"
אני עובר צד ויהי מה, החלטתי.

המשכנו ללכת לאורך המפרצונים הקטנים עד שהגענו למפרץ גדול יותר בו עוגנות מספר יאכטות. הורדנו את התיקים, התיישבנו לצילו של עץ וחיכינו, צופים אל החוף, מחפשים לצוד כל תנועה בים ומחוצה לו, שמרמזת על אפשרות לטרמפ.

אחרי 20 דקות שכלום לא קרה בהן, כבר התחלתי לחשוב על החלופות האפשריות שיביאו אותנו בדרך המהירה ביותר אל הצד השני כשלפתע קול מנוע מכיוון הים. סירה מתקרבת.
ההזדמנות הראשונה וכנראה האחרונה שלנו לטרמפ.

ניגשתי אל הסירה מנסה להיראות נורמלי ולא מאיים. להתאים עצמי אל הסיטואציה למרות הזקן, החולצה הממולחת מזיעה והתיק הגדול שלי.

"היי, אפשר לשאול אתכם שאלה קצרה?"
"כן" החזיר המבוגר יותר במבט מסוקרן אבל חסר סבלנות.
סיפרתי להם שאנחנו תרמילאים ושאלתי "אתם יודעים אולי על דרך בה נוכל לעבור לצד שני של לשון הים, מבלי לבצע את המעקף הגדול עם רכב?… אנו מחפשים מישהו שיסכים להשיט אותנו לצד השני ונשמח לכסות את עלויות הדלק של הסירה" רמזתי.
"חבל שלא הגעתם מוקדם בבוקר, זאת השעה שבה הדייגים יוצאים ליום עבודה. בשעה הזאת של היום הסיכוי הטוב ביותר שלכם יהיה לתפוס טרמפ על הכביש ולבצע את כל העיקוף".

הבנתי שהרמזים לא היו מספיק ברורים. ידעתי שאין לי מה להפסיד אז החלטתי להיות ישיר וברור. "האם אתם מסכימים לקחת אותנו? זה ממש יעזור לנו וכמו שאמרתי, נשמח לכסות את עלויות הדלק"
"ובכן" ענה המבוגר שבהם וגירד בראשו, "זה חצי שעה הלוך חזור ואם אעשה זאת אני רוצה להרוויח קצת מהעניין. 20 דולר לשניכם ואקח אתכם".

בשלב זה הרגשנו כבר די נואשים וידענו שזאת כנראה ההזדמנות היחידה שלנו לאותו היום. התייעצנו קצת והחלטנו שהמחיר סביר ומתאים לשנינו.
"בוא נעשה את זה" עניתי לבחור.

הסתבר שג'רי וג'ון הם אב ובן. בזמן שג'רי נהג בסירה, ישבת מאחורה עם ג'ון והעמקתי בסיפור שלנו, מסביר לו שאנחנו הולכים כבר שלושה שבועות עד עכשיו כחלק ממסע רגלי חוצה ניו זילנד. המשכתי לספר על מה עברנו ומה מצפה לנו בהמשך.

אחרי כ- 15 דקות הגענו לצד שני. פרקנו את התרמילים אל המזח והוצאנו את הארנקים.
"שמעתי מה שסיפרת לג'ון" אמר ג'רי כשהוא משיט את הסירה לאחור, "תשמרו את הכסף לעצמכם אתם תצטרכו אותו יותר ממני".
"אתה בטוח?" הגבתי בנימוס כשהסירה המשיכה להתרחק לאיטה.
"תהנו בהמשך המסע ותשמרו על עצמכם" ענה ונופף לשלום.

חיוך ואמונה!
בים או ביבשה, תמיד אמרתי שאופטימיות זה כל העניין כשזה מגיע לטרמפים.

מפת התקדמות (מלמעלה למטה):