4. ג'וק, גנגסטרים והחופים היפים שראיתי בחיי

הג'וק

כבר נהיה מאוחר ולא מצאתי מקום שבו אני יכול להקים את האוהל שלי, אז את הלילה הראשון אחרי שיצאתי מקיריקירי נאלצתי לישון במרעה יחד עם הפרות.

קצת חששתי שבעל האדמה יכעס אם הוא ימצא אותי ישן בשטח שלו, אז הקמתי את האוהל במיקום מעט נסתר מהדרך, אבל עם נוף מדהים אל הים שלאורכו אצעד בבוקר.

במהלך הלילה שמעתי קולות שיפשוף על האוהל. הקולות הזכירו לי את אחד מהמסעות שלי בו עכבר כרסם דרך האוהל שלי, משם עבר לשק האוכל ובסוף הצליח להגיע לשקית האגוזים שלי.

מיד הדלקתי את הפנס ראש כדי למצוא את מקור הרעש וכל מה שראיתי היה ג'וק גדול על הצד החיצוני של הרשת הפנימית של האוהל. סנוקרת קטנה עם האצבע עזרה לו ליפול ואני חזרתי לישון. קולות השיפשוף המשיכו במהלך הלילה אבל הפעם לא ייחסתי להם חשיבות, מניח שזה לא עכבר אלא שוב אותו הג'וק שמחפש מחסה מתחת ליריעת הגשם של האוהל. כשהגיע הבוקר, קיפלתי את האוהל רק אחרי ניעור חזק כדי להעיף ממנו כל יצור וחרק שאולי טיפסו עליו במהלך הלילה והתחלתי את היום, שוכח מכל העניין.

באותו היום חציתי את תעלת ורוניקה, ילד קטן שעמד על עץ הציע לשני גנגסטרים עם אקדחים לירות בי והלכתי לאורך כמה מהחופים היפים שראיתי בחיי, לא מודע למה שמתרחש באוהל המקופל שלי.

בערב מצאתי משטח עשב בין העצים, מספר ק"מ לפני הנהר שבתוכו אני אמור לצעוד בהמשך והתחלתי להקים את האוהל.

השלכתי אותו בתנועה מוכרת, אוחז בקצותיו ופורס אותו מהתנוחה המגולגלת בה הוא נוהג לבלות בזמן ההליכה. נקודה חומה ולא מוכרת תפסה את עיני בזמן שהוא גילגל עצמו להיפתח וכשהוא פרוס על העשב, התקרבתי לבחון את הנקודה החומה.

הג'וק היה מת כשמצאתי אותו. ניסיתי לנער את האוהל, אבל הוא נשאר מחובר. קול ניתוק קל חשף את "האסון" כשמשכתי את גופתו העקשנית. כמו העכבר, מסתבר שגם ג'וקים יודעים לכרסם דרכם אל עבר אוכל. הוא הצליח ליצור חור של כשני סנטימטרים בריצפת האוהל ושם הוא נעצר.

עד עכשיו אני לא יודע מה היו עשרות העיגולים הלבנים שהיו סביב הגופה. ההנחה שלי היתה שאלו ביצי ג'וק אבל אין לי באמת מושג אם יש דבר כזה. דאגתי לנקות את כולן טוב טוב בגלל הפחד שיצאו מהן עשרות ג'וקונים קטנים והתפניתי להכין ארוחת ערב.

הגנגסטרים

"תירה בתייר!, תירה בתייר!" אמר הילד החצי עירום שעמד על העץ.
ערב, הרגליים שלי היו עייפות אחרי יום של 30 ק"מ והראש עבד בקצב משלו, מחפש נקודה מתאימה להקים בה את האוהל וללכת לישון.

זה היה אזור שעד לפני מספר שנים לא הורשתה אליו כניסה ציבורית. השטח שייך למאורים ופגישות רבות נערכו עם מנהיגי המקום לפני שאלו הרשו שהשביל יעבור בשטח שלהם. הרגשתי שאני חווה צד אחר של ניו זילנד, צד פחות מערבי ומפותח ויותר שיבטי, כשמידי פעם אני חולף ליד ערימת גרוטאות שמשמשת כבית למישהו.

רגע לפני שהילד צעק, קולות דיבור גרמו לי להרים את העיניים מהשביל ולראות שני נערים מקועקעים ממוצא מאורי, שניהם היו ללא חולצה ואחד חבש כובע מצחייה הפוך לראשו. לאחד היה אקדח שחור ולשני היה רובה חצי אוטמטי מוזהב. במבט מפוקס, הם כיוונו את הנשק למטה, לעבר הנהר שהיה מוסתר מהמקום בו עמדתי.

לפני שהם הבחינו בי, קפאתי, מנסה להבין לאיזו סצנה נכנסתי. פתאום הילד על העץ קלט שאני עומד בלי לזוז בצורה מחשידה, וצעק "שוט דה טוריסט!, שוט דה טוריסט!".

"דונט שוט דה טוריסט" עניתי בקול מבקש, וחייכתי חיוך נבוך, מנסה לשדר שאני רגוע.

הגנגסטרים הורידו את נשקם, שלחו אלי מבט בוחן מכף רגל ועד ראש והפנו חזרה את מבטם, מכוונים את הנשק לאותה נקודה מוסתרת מקודם, נותנים לי זמן לחשוב.

'אני בפאקינג בניו זילנד, אחת המדינות השלוות בעולם, משהו פה לא הגיוני.'
עדיין עומד במקום, צעק לי הילד על העץ "בוא, בוא, זה בסדר!"

החלטתי להתקדם 'אין סיכוי שאלו אקדחים אמיתיים' חשבתי, אבל עדיין המשכתי מהוסס, כבול ע"י האינסטינקטים המטופשים שלי.

כל צעד שעשיתי לעבר המקום בו עמדו הגנגסטרים חשף עוד חלק מהתמונה המלאה. צעד, הילד הצועק קפץ מעץ אל תוך הנהר. צעד נוסף, ראשים מבצבצים. עוד צעד, ומשפחה שלמה יושבת וצוחקת על הדשא שעל גדת הנהר. מתוך אחד האקדחים יוצא לו חץ ספוגי ופוגע באחת הילדות.
"די!" צועקת הילדה בקול בכייני.
"עוד רגע אני מביאה אקדח אמיתי ויורה בך" מרימה האמא את קולה לעבר אחד הנערים המצחקקים.

ראיתי יותר מידי סרטים ואולי אצטרך לחדש את הניתוח בעיניים כשאחזור, חשבתי לעצמי והמשכתי ללכת.

החופים

ניו זילנד…

שילוב של מרחבים ירוקים, כבשים ופסגות מושלגות שיוצרים נופים עוצרי נשימה.

אף אחד לא אמר שאמצא פה גם חופים מדהימים!

נראה שכל מי שסיפר לי על ניו זילנד לפני שהגעתי לכאן תיאר בפני את נפלאות האי הדרומי ואני מתחיל לקבל את ההרגשה שהאי הצפוני נדחק הצידה ואינו מוערך מספיק.

ובכן, עוד לא הגעתי לאי הדרומי ואני מניח שהנופים שבו לא יאכזבו, אבל אני חייב להגיד שאני מופתע לטובה מהיופי של האי הצפוני.

מקיריקירי השביל המשיך מזרחה ומשם דרומה לאורך החופים המזרחיים של אזור הצפון.

זה התחיל בהליכה לאורך העיירה פאייה (phaia), בדרך אל מעבורת הרכבים של אופואה (opua). זה היה בוקר והגאות היתה נמוכה ככה שיכולתי ללכת לאורך החוף ללא בעיה. אני ומספר מקומיים בצעידת הבוקר שלהם צעדנו על רצועה צרה של חול וסלעים שהפרידה בין המים ליער הצפוף. עץ גדול עם גזע מאוזן שימש לי לספסל עליו התיישבתי אחרי שחיית בוקר מרעננת, צופה אל האופק, לאיים הירוקים שמזדקרים בחדות מרשימה מתוך המים. 'אני בתאילנד או בניו זילנד?' הרהרתי.

10 ק"מ נוספים והשביל נעצר במזח על חוף של לשון ים ארוכה. יש מטיילים שבוחרים לחצות את תעלת ורוניקה עם קייק או סירת מירוץ, 20 ק"מ עד לנקודה בה היא נפגשת חזרה עם השביל ויש אחרים, כמוני, שרק חוצים אותה לרוחבה (2 ק"מ) עם מעבורת והולכים לאורכה על הכביש.

בימים שאחרי עברתי לאורך עשרות חופים נוספים שלא היה בהם איש וקצת פרות וכבשים שאכלו עשב ירוק צמוד לחוף ים.

אך.. והשקט, כלום לא נשמע מלבד שבירת הגלים, צווחות השחפים והרוח שמלטפת את העשב וענפי העצים שנוגעים לא נוגעים במים. ואני נשען לאחור, נהנה משילוב הצבעים המרגיע, מהרהר איך זה מרגיש לגור כאן.