3. ג'ונגלים, נהרות ומשככי כאבים

לפני שהגעתי לניו זילנד, הצטיירה לי תמונה בראש של הרים גבוהים ומחודדים, פיורדים מרהיבים והרי געש. אף אחד לא דיבר על ג'ונגלים. אבל הנוף הניו זילנדי יותר מגוון ממה שדמיינתי ומזג אוויר ממוזג עם כמות משקעים גדולה יוצרים רצועה ארוכה של יערות גשם כמעט לכל אורכה של המדינה.

0

בחור ממוצא מאורי, שבקושי הבנתי מה הוא אומר בגלל שלא נשארו לו הרבה שיניים, ראה אותי מיד אחרי שיצאתי מהג'ונגל ואמר לי שהוא לא מבין איך אני כל כך נקי:

"!!!Usually when people get out of this jungle, they look like shit".

כן, הסתבר לי שיש גם ג'ונגלים בניו זילנד!

אבל אני קופץ קדימה… אעשה סדר רגע.

אחרי מנוחה של שלושה ימים בקמפגראונד באהיפרה, החלטתי לנסות ולהמשיך לצעוד.

ידעתי שלפני קטע שמחולק לשלושה יערות שבינהם שטחים חקלאיים ועובר על כמה מהפסגות הגבוהות ביותר של האזור. הוא ידוע לשמצה כתלול, רטוב ולח, מלא בעצים שנפלו וחוסמים את השביל, כמעט ללא נקודות קרקע מתאימות להקמת אוהל ובנוסף, בוצי ביותר (כלומר, הרגליים עובדות שעות נוספות). 'כמה קשה הליכה בבוץ כבר יכולה להיות?' היה מה שחשבתי לעצמי לפני שנכנסתי לג'ונגל.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד

אני מעדיף את הסגנון של מרחבים פתוחים ונוף שנראה לרחוק. לא מעריץ גדול של ג'ונגלים ויערות גשם, אבל אני יודע שבמקומות האלה יש לעיתים מחזות נדירים של בע"ח מיוחדים וצמחייה מגוונת, וזה מה שקיוויתי לראות.

מצוייד בקופסא חדשה של משככי כאבים, אחרי שאת עשרת הכדורים הראשונים שנתן לי מטייל אחר סיימתי ביומיים, יצאתי לדרך ואחרי כמה מאות מטרים כבר חשבתי לחזור לאחור עקב הכאב שלא חלף. הרגל היתה במצב טוב יותר מאשר יומיים לפני כן, אבל עדיין לא החלימה וחשבתי שאולי זה יהיה עדיף לנוח עוד יום או יומיים ולצאת אחרי שהכאבים יחלפו לגמרי.

'אבל מה אם הם לא יחלפו בכלל?'

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד

נמאס לי כבר לשבת ולא לעשות כלום. מעולם לא היתה צליעה שעצרה אותי, אלא רק האטה אותי וגם הפעם החלטתי להמשיך באטיות וזהירות ולראות מה יקרה כשבמשך מספר ימים אבלע 1200 מיל' (400 בכל ארוחה) של הכדורים החדשים שלי. אמרתי לעצמי שאם ארגיש שהמצב מתדרדר, אתפוס טרמפ לקיריקירי (kerikeri – העיר הבאה בא אני יכול לקנות אוכל) ובעצם אדלג על כל המקטע (125 ק"מ) ואנוח כמו שצריך מבלי להיות מוטרד מהזמן שאפסיד בעת המנוחה.

נכנסתי ליער בטיפוס תלול ומחליק. שתי דקות של הליכה הספיקו לי כדי להבין שאני הולך לשקוע בבוץ עד מעל לקרסוליים ומיד הוצאתי את הגייטורס שלי (חותלות שבד"כ מיועדות להליכה בשלג) ולבשתי אותן מעל לנעליים כדי לשמור על גרביים יבשות.

בשלב מסויים, הבוץ הגיע עד לברכיים כשמשני צידיו צמחייה סבוכה שלא מאפשרת מעקף. לא היתה לי ברירה אלא להיכנס ישר למלכודת העיסתית שהפכה כל צעד לכבד ומסורבל. כשיצאתי מהג'ונגל, שטפתי את רהגליים בערוץ הנחל הראשון שמצאתי ולכן כל מקומי שראה אותי לאחר מכן לא הבין איך אני כל כך נקי יחסית לאחרים שיצאו משם לפני.

התקדמתי בקצב איטי ושקול ובכל שעה עצרתי למנוחה קצרה בשביל הרגל. קיוויתי לעשות 25 ק"מ ביום אבל די מהר גיליתי שקצב ההתקדמות שלי לא יאפשר זאת והתכווננתי ל- 20 ק"מ ביום. אם אלך את כל השביל בקצב הזה, אסיים אחרי כחמישה חודשים רצופים של הליכה (לא כולל הפסקות!) ואני מקווה לסיים אחרי ארבעה.

כמעט ולא ראיתי בע"ח (רק שמעתי אותם) אבל מבחינת צמחייה, הג'ונגל סיפק סוגים שונים של צמחים ועצים. כאן נתקלתי לראשונה בעצי הקאורי (Kauri) העצומים. עצים בני 30,000 – 50,000 שנה שעושים כאן מאמץ גדול לשמר את אלו שעדיין עומדים ולא בנו מהם ספינות או בתים.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד

הקטעים החקלאיים בין היערות הוכיחו לי עד כמה הכל יחסי. אחרי מעל 24 שעות של הליכה בבוץ וצמחייה סבוכה שכמעט ולא מאפשרת לשמש לחדור, שטחי העשב הירוקים ושטופי השמש הפכו פתאום למחזה מדהים של חופש ומרחב, והבנתי שכבר הספקתי להתגעגע אליהם ואני לא מעריך אותם מספיק. שוב נזכרתי שנוף זה בעיקר עניין של חוויה.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד

אל הקטע היערי האחרון לפני קיריקירי הגעתי אחרה"צ. ידעתי שיום למחרת צפוי לרדת גשם ולפני היה מקטע של מספר קילומטרים בתוך נהר.

כשיורד גשם חזק, נהרות הם גורם המוות מספר אחד בטבע של ניו זילנד, עקב שיטפונות פתע בהם הנהר הופך גועש ומסוכן. זו הסיבה שבגללה רציתי לסיים את ההליכה בנהר לפני היום הגשום.

ההליכה בתוך המים היתה מדהימה ביופיה וזה הרגיש כאילו זו הדרך הטובה והמהירה ביותר להתקדם בתוך מבוך הצמחיה הסבוך שהקיף אותי מכל עבר. לפעמים המים הגיעו עד הברכיים, אבל לא גבוה מזה. סיימתי את ההליכה לפני החשיכה ומצאתי מקום גבוה מעל המים כדי להקים בו את האוהל ללילה.

גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד גיל אפרת | שביל חוצה ניו זילנד

יום למחרת, הגעתי לקיריקירי בצהרים. החלטתי לקחת הפסקה ולתת מנוחה לגוף. בהסתכלות על המפה נראה שבקטע הבא אני אמור ללכת לאורך כמה מהחופים היפים ביותר של האי הצפוני, ואני לא מעוניין שהפציעה תמנע ממני את החוויה הזאת.

והכאב, הוא עדיין שם.

כל פעם שאני מרגיש כאילו אני יכול ללכת בצורה נורמלית ובקצב מהיר יותר, תנועה לא נכונה מלווה בכאב חד מזכירה לי שאני עדיין פצוע ועלי להאט את הקצב, כאילו הגוף אומר לי "תרגיע, אתה עוד לא מוכן"…