6. הקילומטר ה 300 עד 450 – יורדים מהירח חזרה לירוק
האמת שאין לי יותר מידי מה לכתוב על המקטע האחרון שמעבר לנוף ממש מיוחד על הר הגעש אסקיה, קרו בו רק שני דברים מיוחדים.
אז כאמור, התחלנו בעלייה להר הגעש אסקיה וצעדנו בתוך ענן עד שהגענו לויטי (Viti, באיסלנדית = גיהנום), אגם תורכיז עם מים חמימים.
העמידה על הצוק בין ויטי לאגם הגדול של אסקיה פשוט עוצרת נשימה. אבל המשכנו די מהר כדי שחגי יוכל לשחות בעירום במים החמימים של ויטי.
אחרי הרחצה המשכנו בהליכה מאתגרת דרך שדה לבה קצר ונכנסנו למקטע השלג הארוך ביותר שלנו עד כה (4 קמ על שלג). זה היה ניווט של שעתיים בתוך ענן עד שירדנו למטה והגענו לבקתת דינגיופל… או איך שלא מבטאים את שמה (Dyngiufell).
תאכלס זה לא באמת מאתגר לנווט בענן כשיש לך ג'יפיאס, אבל בפועל לא באמת היינו צריכים אותו כי מצאנו עקבות ישנות בשלג שדי הובילו אותנו.
מכאן הדרך לאגם מיוואטן היתה קצת פחות מרגשת והמשכנו ללכת בנוף מישורי של חול וולקני שחור ושדות לבה מסולעים.
פה בעצם דווקא כן קרה הדבר המרגש הראשון – הנופים החלו להשתנות ואחרי שבוע של נוף כהה ושחור חזרנו לראות משטחי עשב ירוקים.
ליד אגם מיוואטן שוכנת העיירה/כפר רייקיאליד (Reykjahlid, כמה בתים מפוזרים עם מרכז מבקרים וסופר מרקט).
מן הסתם התמקמנו בקמפ גראונד הכי קרוב (150 מטר) לסופר מרקט 😉
ליד העיירה ומסביב לאגם יש כל מיני אטרקציות וטיולי יום נחמדים שאפשר לעשות. עברנו בחלקם בדרך אל המקום ואעבור באחרים ביציאה צפונה.
ופה קרה הדבר המיוחד השני – אני כותב אעבור (ולא נעבור) כי כאן זה גם המקום בו אני וחגי נפרדים. חגי נאלץ לחזור הביתה ואני אמשיך לבד את הימים האחרונים של המסע צפונה.
עדכון לגבי היד: משתפר. הנפיחות יורדת אבל עדיין יש כאב קל וקושי בתנועה. והשלפוחיות נעשו אדומות יותר.
הלכתי פה לאיזה בית מרקחת והאחות לא היתה בטוחה האם התסמינים הם כתוצאה מכווית קור או לא. שאלתי אם יש משהו אחר שיכול לגרום לזה (עקיצה?) והיא השיבה שלא מכירה ואמרה שאם זה לא משתפר, אני יכול לחכות לרופא שיגיע עוד חמישה ימים. החלטתי להמשיך.
הנה תמונות מאזור אגם מיוואטן:
מפת התקדמות:
