7. הקילומטר ה 450 עד 600 – סוף המסע

0

סיימתי. הלכתי עד הנקודה הכי צפונית באיסלנד.

לא היה שם משהו מיוחד. להיפך, זה סתם מגדלור שומם באמצע אזור משעמם ומרוחק שאתה לא מבין למה מישהו מגיע לשם בכלל. כל היומיים האחרונים היתה רוח שהקפיאה לי את הפנים ושאלתי את עצמי למה אני עושה את זה? כאילו, למה אני מתעקש ללכת עד הנקודה הזו שאין בה שום דבר מיוחד?

הרי החלק הקשה של ההיילנדס מאחורי אז אין לי איזה משהו להוכיח לעצמי מבחינת יכולת ואתגר, ומבחינת נופים אין מה לדבר בכלל כי הנקודה הצפונית הזו נמצאת על הים ומוקפת גבעות משעממות של שיחים נמוכים. הנה תמונה להעביר את הנוף:

לא מרגש במיוחד נכון? אז למה ללכת לשם?

רגע, אולי עדיף בעצם לכתוב על הימים האחרונים ורק אחר כך לענות (מושך זמן, אולי עד שאסיים אמצא תשובה הגיונית).

אז יצאתי ממיוואטן לתוך מקטע מדהים שהתחיל בהליכה אל הר הגעש קרפלה (Krafla). בין השנים 1975 ל- 1984 התרחשו שם מספר התפרצויות לבה שידועות כ"שריפות קרפלה". יש שם ממש נהר סלעים של לבה שהתקשתה. זה מדהים. אחד ממוקדי המשיכה של האזור הוא אגם תורכיז שגם לו קוראים ויטי (מהפוסט הקודם), רק שהפעם המים קרים ואין את חגי שיקפוץ פנימה.

"נהר" של סלעים

משם המשכתי במקטע "ניווטי" ללא שביל עד למפלי סלפוס (Selfoss) ודטיפוס (Dettifos) שנמצאים כמה מאות מטרים אחד מהשני. מפלי דטיפוס הם מפלים עצומים בגובה 45 מטר ורוחב של 100 מטר, שמכילים את כמות המים הגדולה ביותר מבין כל מפלי אירופה. עוצמה משוגעת.

מזג האוויר היה שמשי ברמה מרגשת (שמש כזו, במשך כמה ימים ברצף, זה מאורע שקורה מעט מאוד באיסלנד). זה קטע טוב, כל המקומיים מנצלים את השמש, מתפשטים ומשתזפים כל עוד היא בחוץ. זה ממש מרגיש חג (הזכיר לי את החוויה של שיטפון ראשון או שלג במדבר שלנו).

מהמפלים המשכתי ללכת לאורך נהר "יוקולסאו אאו פיולום" (כן, זה השם, Jökulsá á Fjöllum), הנהר השני באורכו באיסלנד (206 קמ). זוכרים את קרחון ואטנאיוקול (Vatnajökull), שהלכנו לידו? הקרחון הכי גדול באירופה. אז משם יוצא הנהר הגדול הזה.

ההליכה לאורכו מלווה במפלים ותצורות גיאולוגיות מרשימות ומסתיימת מעל לקצה קניון אסבירגי (Asbyrgi), תופעת טבע יפיפיה של קניון מיוער ללא מוצא שנתחם על ידי צוקים גבוהים.

למטה יש קמפגראונד, חנות קטנה ליד תחנת הדלק ומרכז מבקרים קטן וממש מעניין (מומלץ, ואני לא חובב מרכזי מבקרים בד"כ).

שם, בנקודה הזאת, ידעתי שמבחינת נופים מיוחדים המסע די הסתיים, אבל משהו בי רצה להגיע לקצה הצפוני, לנקודה בה נגמרת האדמה.

לא מצאתי מסלול מתאים ללכת בו עד כפר הדייגים קופסקר (Kopasker) אז התחלתי לצעוד על הכביש. זה היה נחמד לחצות סוף סוף את הנהר העצום שצעדתי לאורכו במשך יומיים.

המשכתי כשמסביבי אזור כפרי ושלו אבל בשלב מסויים נמאסה עלי ההליכה על הכביש הסלול (אין פה שוליים לכבישים) אז 15 קמ לפני הכפר תפסתי טרמפ עם זוג רופאים הולנדי שגם הזמין אותי לארוחת ערב בקרוואן שלהם.

הכפר קופסקר נמצא בפינה הדרום מערבית של Melrakkasletta, המקטע האחרון, אותו חלק משעמם ומרוחק שהזכרתי בתחילת הפוסט.

הוא מתואר כאחד האזורים הנשכחים ביותר באיסלנד. רצועת היבשה הצפונית ביותר של המדינה, חצי האי הזה הוא לא ארץ של אש וקרח ואין בו נופים או תופעות טבע מיוחדות. הקול היחידי ששומעים שם הוא קריאות הציפורים ושריקת רוח. בתים ומחסנים עזובים מייצרים אווירה של נטישה בכל מקום. בכללי, לא אזור מזמין במיוחד למי שמחפש לראות את היופי המפורסם של איסלנד.

המגדלור Hraunhafnartangi הוא הנקודה הצפונית ביותר של האי הזה שעכשיו חציתי. אני עומד לידו, רק 3 קמ דרומית לקו רוחב 66.5 – חוג הקוטב הצפוני. מכאן צפונה יש בעיקר קרח. חתיכת יבשה שמרגישה כקצה העולם המיושב.

אז למה באתי לפה?

אני לא בטוח שכל אחד יכול להתחבר לתחושה של הרצון לסוף ברור, סוף סופי כזה. כי האמת, זה בסה"כ סיפור שסיפרתי לעצמי והצבתי מטרה שהחלטתי להתחייב אליה.

כמו שכתבתי, הנקודה הצפונית הזאת היא לא איסלנד היפה והציורית, בשבילי היא מייצגת איסלנד אחרת. קשוחה, מרוחקת, מבודדת, עזובה. פינה מעוננת כזו שנתנה לי בדיוק מה שאני מחפש במסעות מאתגרים – קצת פרופורציות והערכה לעולם ממנו אני בא, "לחיים הנורמלים".

כי עכשיו, אחרי שסיימתי, אני יושב באיזה בית קפה/בייקרי בעיר הוסאביק. הקפה טעים יותר מבד"כ. אני מרגיש חזק יותר, מסוגל יותר, שלם יותר. מרגיש פאקינג מדהים וזו תחושה מיוחדת שאקט דבילי וקיצוני כמו לחצות את איסלנד ברגל יכול לתת. לפחות בשבילי.

בהמשך אוסיף כאן פוסט עם פרטים טכנים וטיפים לאלו שישקלו לעשות משהו דומה כאן באיסלנד.

מפת התקדמות: